לפני ארבעה חודשים השתחררתי מהצבא אחרי שירות של שלוש שנים בחיל החימוש. לאורך כל השירות הוגדרה רמת הפעילות שלי 'רמת סיכון א'. הצבא נוהג לקטלג, ובצדק, את רמת סיכונם של החיילים ובכך מקל על חלוקת המשכורת. ידוע לכולם כי 'לוחם' מקבל משכורת גבוהה מאלו שמקבלים שאר החיילים, וכמובן גם מענק שחרורו גבוה יותר.
המערך השני שמקבל סכום גבוה הוא המערך ה"תומך לחימה" אשר רוב שירותו ברמת סיכון א+ אך אינו לוחם. גם תומכי הלחימה מקבלים משכורת ומענק גבוהים משאר החיילים ואילו שאר החיילים, כמוני, שקיבלו רמה א', אמורים להסתפק בתוספת של עשרות שקלים מדי חודש ואילו במענק השחרור אין מתחשבים בהם כלל והם "זוכים" ליחס שווה עם חיילי העורף.
לפני שבוע נהרג חייל של המשטרה הצבאית אשר עשה את מלאכתו הצבאית במחסום. הרי ברור שלכל הדעות אין הוא שונה מלוחם אשר עומד באותה עמדה. אלא שהצבא החליט שנוכח העובדה שעבר יותר הכשרות, הוא יקבל יותר כסף.
לא פחות מכך זכור לי היטב מלחמתן של "אלמנות צה"ל" מהחיל הירוק אשר התרעמו מדוע האלמנות של טייסים מקבלות יותר כסף. שלוש שנים הנעתי משאית, עליתי לגזרת הר דב ומוצבי הגליל, והחלפתי מנועים של טנקים ונגמ"שים. גם כשצלף חיזבאללה הרג את שני חיילי המודיעין שתיקנו אנטנה בגזרת הגליל, המשכתי ועבדתי באותה גזרה. לא סירבתי, לא התנגדתי, פשוט המשכתי לבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר.
נכון, ידוע כי משכורותיהם של החיילים הם דבר מביש וחסר כבוד לעומת עמלם. אבל אני, שלא חזרתי כל יום הביתה, עשיתי שבתות כמו כולם, החלפתי מנועים ועזרתי לאותם לוחמים שנתקעו בשטח, שהתהפכו עם הסופה וההאמר, סייעתי להם בכל שעה, בכל מצבי מזג האוויר, בכל מצבי הביטחון והייתי חלק מהם לרגעים לא מעטים במשך שלוש שנים.
אחרי שלוש שנים העריכו את השירות שלי מבחינה כספית כאילו הייתי חייל רגיל שחזר כל יום הביתה והיתה לו הזדמנות להשלים הכנסה. ללמוד בשקט לפסיכומטרי או סתם לצאת לבלות ולשטוף את הראש.
האם הגיוני הדבר כי סכנת חיי שווה פחות לעומת לוחם בגלל שעברתי הכשרות שונות משלו? מה קרה לערך: שקודם כל מה שחשוב הוא שאתה תורם למדינה? למה אחרי שלוש שנים אני צריך לקבל את המענק שלי בדואר, ולגלות שכאשר מדובר בכסף של המדינה, אני נחשב פחות טוב?
אני לא מבקש לקבל את משכורתו של לוחם או את סכום המענק שלו. אך אני מאמין כי אם חיילים אשר משרתים ברמת סיכון א', כשם שאני הייתי, יזכו לקבל מענק זהה לזה של "תומכי לחימה" (שירות ברמת א+) יהיה זה מכובד יותר. שהרי רק בגלל עצם העובדה שבסופו של יום או לילה אני חוזר אל הבסיס בעורף ולא נשאר במוצב או בשטח, אינני זכאי לתנאים הנ"ל.
את יום השחרור אני לא אשכח. הגעתי אל קצין מיון "צעיר" שחטף מידי את החוגר, זרק אותו לפח ושלח אותי החוצה לקבל חוגר מילואים. מעתה אני "אזכה" ליום בשנה של "יום המילואימניק" ואוכל לנסוע חינם בתחבורה ציבורית. אחת לשנה יקראו לי למשך חודש לשרת את המדינה. אחרי שלוש שנים של הגנה על המולדת רצו לשבץ אותי ליחידה עורפית, אבל אני העדפתי להיות בגדוד של חיל רגלים ולהמשיך לתת את כל מה שאני יכול.
כבר עכשיו ברור לי שלעת זיקנה המדינה תבגוד בי ותחסל לי אחוז ניכר מהקצבאות שאני אעבוד בשבילן כל החיים. אבל אני לא יכול להישאר אדיש כאשר הממשלה רוצה לראות אחוז ניכר יותר של אזרחים תורמים למדינה בדרך זו או אחרת, בעודם שוכחים את כל הצעירים החילוניים שמסרבים לשרת מסיבות כאלה ואחרות. אני מוצא את עצמי נופל במערכה על הכבוד שלעולם לא אקבל מבחינה כספית. כל מה שנותר לי להתנחם ולהתעודד ממנו באותה הנשימה, הוא הערך והכבוד שזכיתי לקבל ממפקדי האישיים. אבל יש כאלה שגם לזה לא זכו.