מבוא
מאמר זה נכתב בעקבות מאמר התגובה של עו"ד שמחה ניר למאמרי הקודם: "איזהו פסק הדין הראוי?...". אבהיר תחילה לקוראים שאין לי כוונה לשחק פינג פונג עם הכותב הנכבד, אלא להרחיב את היריעה ולתת הסברים נוספים לדברים שנאמרו במאמרי הקודם שעסק בנושא "עסקות הטיעון" – (בהקשר לפסק-הדין של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן).
הכוונה היא לעסקות טיעון בנושאים הפליליים בדרגת עוון או פשע הרומסות את המוסר והערכים, תחת שיקולים "כלכליים" ואחרים.
טענתי היא, כי שיקולים אלו אינם יכולים לגבור על השיקול המוסרי, והם יכולים להיות לגיטימיים רק כתוספת לשיקול המוסרי ולא תוך ביטולו ורמיסתו.
הנחת העבודה
ראשית יש להבין, כי פושע שיודע שלא ניתן להוכיח את פשעו – לא צריך את עסקת הטיעון.
באיזה מצב יסכים הפושע לעסקה?
כאשר הוא חושש שמא אפשר יהיה להוכיח את פשעו.
לכן, במקרה שבו ישנם סעיפים אשר ירשיעו את הפושע "על בטוח", ובנוסף להם סעיפים אחרים אשר לגביהם יש לפושע ספק אם יוכחו אם לאו – הייתי מצפה מהתביעה שתתאמץ על-מנת להוכיחם, שתשקיע, תעמול ותעשה את עבודתה נאמנה, תחת שתרוץ בחיפזון לעסקת טיעון.
טענת היתרון הכלכלי
טענת עו"ד ניר, כי הזמן הרב העובר עד להשגת ההוכחות (וזמן הוא כסף), או טענת הזמן הרב של ניהול המשפט (וגם כאן השיקול הוא כלכלי), כטענות ה"בעד" של עסקות הטיעון, הן טענות בעייתיות מאוד, שכן בסופו של יום הן מעודדות פושעים ותורמות להתפשטות הפשיעה, ולכן גם אינן משתלמות:
1. שחרור הפושעים מעונש - מגביר פשיעה ומגביר את עבודתו של בית המשפט.
2. שחרור הפושעים מעונש - פוגע באמון הציבור.
3. שחרור הפושעים מעונש – גורם לעידוד הפשיעה ומטיל נטל כספי על החברה בכך שהוא מרושש אנשים, מבטל את עיסוקם, מצריך שמירה, הפעלת מערכות שיקום וסעד, ועוד.
4. השפעתם המצטברת של שלשות סהעיפים האלה "תורמת" לשגשוג הפשע, לבזבוז כספי הציבור ולפגיעה באושיות קיומנו כחברה מתוקנת.
טענת התסריט הבלתי סביר
עו"ד ניר כותב: "גם כאשר מדובר באלימות במשפחה, השיקולים בעד-ונגד עסקות-טיעון הם אותם השיקולים. תארו לעצמכם שהתביעה עושה שרירים, עסקת-טיעון לא נסגרת... ובין לבין האישה המוכה בינתיים מתה מפצעיה, הודאתו של הבעל המכה במשטרה נפסלת משום שהושגה באמצעים לא כשרים – והמכה מזוכה..."
התסריט שהציג הכותב הנכבד הוא תסריט קיצוני של צרוף נסיבות אשר סיכויי הסתברותם שואפים לאפס. באותו המטבע אשיב בתסריט נגדי שבו הפושע מקבל שבץ ומת, או נהרג בתאונת דרכים (יותר אנשים נהרגים בתאונות דרכים מאשר מאלימות הבעל), ובכך מתייתר המשפט.
המקרה המצוטט למעלה אינו המקרה הרגיל והשכיח, שבו הנפשות פועלות, מתפקדות ומתקיימות זו מול זו, ובוודאי שזו איננה הדוגמא שהתייחסתי אליה במאמרי הקודם שעסק כאמור בפסק דין ספציפי.
טענת "טובת הנאנסת"
טענה נוספת של הכותב בהתייחסו למשפטי אונס מדברת על: "הצורך לחסוך מהנפגעת את "האונס השני", דהיינו את הטראומה של העדות נגד הנאשם, לפעמים תחת האש הצולבת של הסנגוריה, אשר "מחזירה" את קרבן העבירה שוב אל האירוע עצמו".
ובכן, לגבי משפטי אונס, טענה זו בטלה במקרים שבהם אין צורך בעדות הנאנסת, ומשתמשים בעדויות אחרות כגון עדות רופאים מחדר מיון, שוטרים, פסיכיאטר, פסיכולוג, קרובי משפחה, מורים, חברים... לא תמיד יש צורך בהעלאת הנאנסת לעדות.
ובאשר לביטול יכולתה לעמוד אל מול הפושע - חשוב לאזן, לדייק ולהתייחס לכל התמונה: פעמים רבות דווקא העמידה מול הפושע פנים אל פנים, בתוך אולם מוגן ובטוח ולאחר הכנה פסיכולוגית מתאימה – היא שתיטיב עם הנאנסת מבחינה נפשית.
נאנסות רבות מעדיפות לדעת שהאיש שאנס אותן ייכנס לכלא, ולא ימשיך להסתובב ולאנוס אחרות. עצם הכנסתו של האנס לכלא פותרת מהנאנסת את האיום הגלום בשחרורו ממאסר, ומיכולתו לשוב ולפגוע בה שוב, מתוך נקמה או מתוך סיבות אחרות. בנוסף, גם במקרים הקיצוניים שבהם הנאנסת מתקשה לעמוד מול הפושע ולהעיד נגדו – ראוי שתסבול ותעמוד בכך על-מנת שהפושע יבוא על עונשו.
טענת היוצאים מן הכלל
טענה נוספת שאני חולקת עליה, היא טענת ה"יוצא מן הכלל להסכמים כאלה", שבאה להטיל דווקא על בית המשפט את הפיקוח וההשגחה על כך שהצדדים לא יעשו לעצמם חיים קלים על חשבון מי שאינם יכולים להגן על האינטרסים שלהם כגון קטינים, חסויים ושאר פסולי דין.
נכון, צודק הכותב בציינו שישנם אלה שלא יודעים כיצד להגן על האינטרסים שלהם, אבל הוא שוכח שגם אלה שאינם נמנים עם קטגוריה זו, נופלים לא אחת קורבן לעסקות טיעון שנרקמות מאחורי גבם, בלא ידיעתם וללא התייעצות עמם.
טענת החוזה
על טענת החוזה שיש לכבדו אני חולקת לחלוטין:
טועה הכותב להניח שעסקת הטיעון היא ככל עסקה רגילה שיש בה "הצעה" ו"קיבול" (לרוב לאחר מו"מ), ולכן היא מחייבת את כל הצדדים.
ראשית, עסקות הטיעון אינן תוצר חוזי של הצדדים לדיון אלא של "באי כוחם"! לעיתים קרובות "באי כוחם" הם עורכי-דין בעלי אינטרסים שונים משל הצדדים אותם הם מייצגים.
לא אחת יגבר הרצון לסיים תיק מוקדם ומהר, ולקבל שכר טירחה מקסימאלי תמורת השקעה מינימאלית – דבר המהווה שיקול זר לחלוטין לשיקול הצד המיוצג, שנותן לפעמים אמון עיוור בבא כוחו.
אמנם במקרה הפלילי, באי כוחם של הצדדים הם לרוב שכירים, אולם גם להם אינטרסים של השקעה מינימאלית ותשואה מקסימאלית בשווה כסף כגון שעות עבודה, מציאת חן בעיני הצד הנגדי, בעיני בית המשפט ובמקרים קיצוניים – אף מעבר לכך...
הצגת עסקת הטיעון כהסכם בין הצדדים שיש לכבדו, היא טעות שכן בהסכם/חוזה – אנו נשענים על דיני החוזים ששייכים לתחום האזרחי או הציבורי. תחום זה מושתת על אינטרסים כלכליים ומסחריים. האם ערכים מוסריים ונפשות בני אדם הם נושא למסחר?!
האינטרס הציבורי-כלכלי בעסקות הטיעון
עסקות טיעון הם אכן עניין לציבור כולו ולא רק עניינם של הפושע וקורבנו. נכון, לציבור אין אינטרס שמשפט על אלימות במשפחה יימשך שנים, לציבור אין אינטרס שבתי המשפט לא יוכלו לתת מענה לתיקים אחרים, אך יש לציבור עניין בכך שהפשיעה תמוגר.
עסקות טיעון יכולות להיות עניין לציבור לא רק מהיבטן הכלכלי, אלא גם ובעיקר בהיבטן הערכי והמוסרי. הציבור רוצה שהעבריין ייענש כדין, וזהו האינטרס הראשון במעלה. אחריו יבואו אינטרסים ציבוריים אחרים: כלכליים, סוציאליים, שיקומיים, פסיכולוגיים וכדומה.
המלצות
לסיום, אני רוצה להצטרף לדעתו של עו"ד שמחה ניר, שאין להתיר לפרקליטות ולמשטרה את קלות-האצבע על הדק עיסקות הטיעון, ובנוסף לדרוש מינוי של יותר שופטים, יותר תובעים ויותר חוקרי משטרה, אך ברצוני להוסיף רעיון שכבר הבעתי בעבר והוא: תנו לקורבן, לצד הנפגע מעמד של צד לדיון, מעמד של ממש, אפשרות לטעון, ולהשפיע על ההליך השיפוטי בזכות ולא בחסד.