דרכו של הליכוד אל השלטון החלה בשנות ה-60. מנהיגו דאז, מנחם בגין, הבין שהסיכוי היחיד להשיג תמיכה ציבורית רחבה טמון בהוצאתה של גח"ל מהנישה הצרה והפיכתה למפלגה רחבה. תמורה מקבילה חלה במפא"י, שהפכה למפלגת העבודה, וכך נעשו שתי המפלגות הללו למה שפוליטולוגים קוראים "מפלגה חובקת-כול", ובלשון פופולרית יותר - "מפלגת סופרמרקט".
החסרונות העיקריים של מפלגות חובקות-כול הם אלה: ניתן למצוא בהן קשת של דעות בכל עניין ועניין, ומאבקים חריפים מתפתחים בין הסיעות השונות שמרכיבות אותן, הן על אידיאולוגיה והן על שליטה כוחנית. יחד עם זאת, מפלגות כאלה מושכות ציבור תומכים רחב.
ואמנם, מפלגת העבודה (שנקראה בתקופה מסוימת "המערך") והליכוד גדלו וגדלו עד שבשנות ה-80 הגיעו בממוצע ל-90 מושבים בכנסת. במפה פוליטית הנשלטת על-ידי שתי מפלגות חובקות-כל מתחזק עקרון המִרכוז: המאבק העיקרי ניטש על הבוחר שבמרכז, והמפלגות פוזלות אליו, מחזרות אחריו ומתאימות עצמן אליו יותר ויותר. הדבר נכון בייחוד בתקופה שלפני הבחירות.
מבחינה זו, התנהגותה של הנהגת הליכוד בשנה האחרונה - אשר הביאה לפרישת אריק שרון וחבריו - היתה מעשה של התאבדות פוליטית. נכונותה של צמרת המפלגה לדחוק החוצה את הפלג המתון במפלגה החזירה את הליכוד למקום שבו היה בשנות ה-50: בבת אחת איבד את מעמדו כמפלגת-עם והפך למפלגת נישה; ויתר על אופיו כמפלגה חובקת-כול ונעשה למפלגת אגף. כיצד זה קרה? ומדוע פעלו חברי-הכנסת בניגוד לאינטרסים של מפלגתם?
לגבי קבוצה אחת, ההסבר פשוט למדי: עוזי לנדאו או רובי ריבלין - כדוגמא מייצגת של קבוצה זו - מונעים מאמונה כנה וחדורים קנאות אידיאולוגית ראויה להערכה. השלטון, לגביהם, הוא אמצעי להגשמת חלומות - ואם הישארות בשלטון מחייבת ויתור על החלום, הם אינם מהססים לוותר על כס השלטון, ובלבד שהחלום לא יתרסק.
אבל זוהי קבוצה קטנה. גדולה ממנה בהרבה היא קבוצת העסקנים ותומכיהם, המונעים ממוטיבציה אישית, משיקולים כוחניים ומאינטרסים של קריירה פוליטית. נפגעי שרון, כמו נעמי בלומנטל, וכאלה הרוצים לרשת אותו, כמו בנימין נתניהו - ואלה רק שתי דוגמאות - היו מזדעזעים פחות מן המדיניות שהוא מוביל, אילו מיקומם במפלגה היה שונה. זוהי התנהגות לגיטימית, כמובן - אבל היא איננה חכמה, בלשון המעטה.
בניגוד לשרון, שהיטיב לחוש היכן נמצא הרוב הדומם של החברה הישראלית, הם בחרו-מרצון לוותר על רוב זה - ולנוע לעבר האגף הימני. בעוד שרון חש כי הרוב הדומם הזה דווקא גדל והתרחב בשלוש השנים האחרונות, הם כמו התעלמו מכך שבאגף שאליו דחקו את מפלגתם יש כבר מפלגה אחרת - בעצם, יותר מאחת.
הצלחתו ההיסטורית של שרון נובעת מכך שהוא מבטא את הקונסנזוס הישראלי החדש: עיקרו הוא אמונה שאין פרטנר פלשתיני למו"מ, ולכן נועדנו להיות בדור הזה "חברת מאבק", כפי שהגדיר זאת הרמטכ"ל היוצא בוגי יעלון. יחד עם זאת, המשך הכיבוש הפך לנטל, ולכן צריך לוותר על חזון השמאל - "שטחים תמורת שלום", וגם על חלום הימין - "שלום תמורת שלום", כלומר שלום ללא ויתור על שטחים. מה שנותר לעשות הוא להתקפל מרובם הגדול באופן חד-צדדי, בלא הסכם, כדי להנמיך את גובה הלהבה של הסכסוך העתיד להימשך.
לעמדה זו יש רוב גדול יותר מאשר לעמדה הסוברת שיש עדיין פרטנר פוטנציאלי ושאפשר להגיע עימו להסכם - אבל יש לה גם תמיכה רבה יותר מאשר לעמדה שלפיה אסור לוותר כלל על רעיון ארץ ישראל השלמה.
מנהיגי הליכוד שכחו, משום מה, כי לכל המאמינים שאסור לוותר על שטחים - משיקולי ביטחון או משיקולי קנאות לארץ ישראל - יש כבר בעד מי להצביע: המחנה הלאומני, הכולל את המפד"ל ואת האיחוד הלאומי, שהוא בעצם קואליציה של ארבע מפלגות - "מולדת", "תקומה", "ישראל ביתנו" ו"הציונות הדתית המתחדשת".
האגף הזה צפוף למדי, ולליכוד לא יהיה בו מרחב מחיה של ממש. ההבדל היחיד בין המפלגות הלאומניות, המבקשות להתאחד עתה, לבין שרידי הליכוד הוא שהראשונות הן בעיקרן דתיות - והליכוד יהיה הפלג החילוני של האגף הלאומני. זהו מקום מכובד, אבל הוא נועד עקרונית לעמדת מיעוט.
ולכן, אם מישהו בוחר-מרצון ללכת לעמדת מיעוט בגלל קנאות אידיאולוגית, לא נותר אלא לכבד אותו, גם אם מתנגדים לעמדותיו. אבל מי שמגיע לשם מתוך תמרון פוליטי כושל ראוי לגינוי כפול, הן על עמדתו והן על השלומיאליות שלו. אחרי הכול, ויתור על ארמון מרוּוח במפלגה חובקת-כול תמורת צריפון עלוב בשולי הזירה אינו מעיד על חכמה יתרה.
