התמונה העגומה שקודם הבחירות הקודמות חזרה על עצמה ובגדול. ערוץ 10 - בהודעה דרמטית, תחת הכותרת "בלעדי" - הודיע כי למשטרה ראיות לכאורה לקבלת ששרון קיבל שוחד של 3 מיליון דולר, באמצעות אחיו של המיליונר מרטין שלאף.
הידיעה כשלעצמה, עם פרסומה הבלעדי, עוררה כמובן הד אדיר עם השלכותיה ופרשנותה, במיוחד בימים הרגישים שלפני הצינתור האישי של שרון והצינטור הפוליטי של מפלגת קדימה.
הפוליטיקאים קפצו על הידיעה התקשורתית בתאבון רב ובהתלהבות יתר, וחבל ששר משפטים לשעבר, טומי לפיד, שחושש שלא יעבור את אחוז החסימה, נגרר להצהרות ריקות ופזיזות כמו יתר חבריו.
הידיעה החדשותית המשיכה להתפאר, כי לראשונה סבורה המשטרה שיש בידיה הוכחות הקושרות את ראש הממשלה שרון לקבלת שוחד ומתן שוחד. כמובן, שאם היה בידיעה הזו בסיס ממשי או ראייתי איתן, היתה זו ללא ספק סנסציה משפטית ועיתונאית ממדרגה הראשונה.
אבל עלי לאכזב את הציבור הרעב לרכילות עסיסית ושמנה, במיוחד כזו הקשורה לראש הממשלה שרון, ולהסביר שמדובר בשפן עשוי נייר, שנשלף מכובע טמבל של קצין משטרה.
לדתעי, ספק אם קצין המשטרה, או הממונים עליו, שחתמו על המסמך שהוגש לבית המשפט, ובו השורות המאיימות: "שבמסגרת החקירה נמצאו ראיות לכאורה אשר הצביעו על מעורבותו של ג'יימס שלאף", היו מודעים למהומה התקשורתית הציבורית והפוליטית שהם יעוררו.
אבל גם אם נעשה הדבר כלאחר יד, ללא מחשבה - התוצאה היא חמורה ומחייבת תגובה מערכתית. לא יתכן שהמשטרה והפרקליטות, שהם גופים ממלכתיים וחייבים להיות ניטרליים במלחמות ובמאבקים פוליטיים, ייטלו צד או יטו משפט לצד זה או אחר, בשל מלחמת אגו, תסכול, רשלנות או דעות פוליטיות של החוקרים - ובמיוחד כשמדובר בתקופת ערב בחירות.
תפיסת המחשבים בחיפוש אחרי פירורי ראיות לאחר חקירה של 4 שנים, היא מגוחכת, מעוררת רחמים, ונאיבית, מצד מי שחושב שיש שם עדיין חומר מפליל, בשעה שאת רובו או כולו כבר השמידו מזמן.
תופעה דומה היתה גם ערב הבחירות הקודמות, כאשר הפרקליטה שטיפלה בתיק החקירה של פרשת סיריל קרן, עו"ד גלאט-ברקוביץ, הדליפה לעיתונאי ברוך קרא מהארץ את המסמך הידוע כ"חיקור דין בפרשת סיריל קרן", הקושר כביכול את מעורבותו הכספית בהעברת כספים למשפחת שרון.
הדלפת המסמך ע"י הפרקליטה נועדה לפגוע ולטרפד את מינויו של שרון לראש הממשלה ולפגוע בליכוד בבחירות, לגלות לציבור שיש חקירה נגד ראש הממשלה, ולעורר, לטענת המדליפה, את גורמי החקירה בקידום התיק. כאשר בפועל "התרגיל המסריח" השיג את ההיפך כולל שיבוש החקירה, והוסיף לשרון שניים-שלושה מנדטים, דבר שיכול לקרות גם הפעם.
על מעשיה הפסולים של הפרקליטה והתנהגותה הבלתי הולמת, המקצועית והחברתית, תוך שבירת קוד ההתחייבות והנאמנות לפרקליטות, ושמירת חיסיון החומר שמובא לידיה וטיפולה, כבר נאמר ונכתב רבות - והיא גם הורשעה בעסקת טיעון - והוצאה מהמערכת, ובצדק.
הדגם הזה של הדלפת מסמך, ושוב לאותו עיתונאי ברוך קרא, עכשיו בערוץ 10. הוא אולי מקרי, אבל בוודאי סמלי למדי. גם הפעם, המסמך מודלף ערב הבחירות של שרון, גם הפעם החומרים ישנים, לא רציניים, לא מבוססים, ללא אימות ראייתי ממשי, אלא במסגרת הערכה כללית, מה שנראה בלשון משפטית כניסיון לדוג ראיות, או להראות לציבור, שהמשטרה לא ישנה, והראיה התיק חי ובועט וממשיך לגסוס לאיטו.
כדי לסבר את האוזן ולהסביר את מהות המסמכים כמו "חיקור-דין", או בקשה שהוגשה לבית משפט לקבלת חזקה על מחשבים ביתיים או עסקיים של מר שלאף - יש לומר כך:
כל בקשה שמוגשת לבית משפט יש בה לרוב יותר יומרות משפטיות מאשר בסיס משפטי. בכל בקשה מעין זו, המשטרה או הפרקליטות מנפחים את העובדות מעבר לנדרש ולמצוי בתיק, כדי לשכנע את בית המשפט, או במקרה של "חיקור-דין" את גורמי המשפט במדינה זרה, שיש בסיס איתן לחשדות, ומכאן שיש להיעתר לבקשה לצורך קידום החקירה.
כדאי להזכיר לציבור את כל אותם המקרים הרבים בעבר, שבהם המשטרה הצהירה שיש בידיה ראיות טובות וחותכות. אותם מקרים שבהם המליצה על העמדה לדין - והפרקליטות סגרה את התיק או בית המשפט זיכה את החשודים.
כדאי להזכיר את פרשת בראון-חברון ואת הביטוי: "ראיות כמו בטון", ואת התוצאה הסופית העלובה. את ההמלצות להעמיד לדין את נתניהו, בפרשת המתנות וההובלות ואת התוצאה העגומה. את פרשת האי היווני - וסגירת התיק ע"י היועץ המשפטי מני מזוז.
כלומר, יש פער עצום ולפעמים תהום משפטית בין המוצהר המודלף לבין המצוי ויכולת ההוכחה המשפטית. אי אפשר לומר, שפרשות כמו האי היווני או פרשת סיריל קרן, לא מלוות בהרגשה לא נוחה, בהערכה שמשהו לא תקין ולא חוקי לגמרי היה בהתנהלות בפרשיות אלו.
הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר: שריח לא נעים עולה מהן, אבל אסור לנו, במדינה שבו שולט החוק, למהר ולהרשיע על סמך דחפים פוליטיים, ציבוריים, ובוודאי שלא על סמך לחצים עיתונאים וסקופים מזדמנים או מודלפים מגמתית.
כבר כתבתי בעבר, יש הבדל גדול ומהותי בין הרשעה ציבורית שהיא רחבה יותר, חופשית יותר, מושפעת אמוציונאלית, מנטיות לב ותפיסת עולם, לבין הרשעה משפטית הדורשת הוכחות ברורות מבוססות ישירות, תוך הוכחת קשר סיבתי, ידיעה, הסכמה ויתר היסודות הדרושים להרשעה בבית משפט.
אבל כל עוד, מדובר במדינה דמוקרטית, שבה קובע שלטון החוק - סקופים עיתונאים או הדלפות מגמתיות לא צריכים לקבוע את סדר היום הציבורי, פוליטי, מדיני.
