יאסר ערפאת מעולם לא דיבר על 'שתי מדינות לשני עמים'. הוא דיבר רק על 'שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו'. מעולם לא הסכים להכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם כאן.
את כוונתו זו ביטא בשפע ראיונות ונאומים גם לאחרי הסכם אוסלו מ-1993. "אנחנו באש"ף נרכז את כל המאמצים להעמקת הפילוג בחברה הישראלית. בתוך חמש שנים יהיו בפלשתין 5 עד 7 מיליון מאחינו. בכוונתנו ליצור תנאים שבהם חיי היהודים בפלשתין יהיו בלתי נסבלים", אמר יאסר ערפאת בצורה גלויה ובוטה בנוכחות התקשורת, לשגרירי אש"ף באירופה שהתכנסו בשטוקהולם ב-12/02/1996- .
אם נוסיף לכך את העובדה שאש"ף לא ביטל מעולם באופן חוקי את האמנה הפלשתינית - מה ההבדל האסטרטגי הגדול בין אש"ף לחמאס מבחינת ישראל?
ההבדל הוא בעיקר כלפי החברה הפלשתינית עצמה פנימה: הלכה מול חילוניות, שחיתות מול אחריות חברתית, אחדות מוסלמית במזה"ת מול לאומנות מפוצלת. ביחס לישראל ההבדלים הם בטקטיקה. הבעיה להתיישב לשולחן מול ישראלים היא בעיקר קשה לעיכול לחמאס. שיתמודד עם הבעיה כרצונו.
עדי מינץ מניח שהפלשתינים לבדם מכתיבים את נושא המו"מ ולנו אין אלא לדון עמם. מותר, ואנחנו חייבים, לנהל את המגעים עם הפלשתינים על מה שמציק לנו. ירצו ישבו איתנו לא ירצו אז לא.
לבד מהנושאים האסטרטגים הגדולים של פתרון הסכסוך יש הרי שפע של נושאים קטנים שמצריכים תיאום. תיירות לבית לחם, אספקת חשמל לעזה, גביית מכס בנמלים לסחורות המיועדות מן ואל הרשות הפלשתינית וכו'.
אל נהפוך דילמות פלשתיניות לבעיות שלנו. ירצו אנשי החמאס לדבר איתנו על שיתוף פעולה כלכלי או משטרתי בתחום המלחמה בסמים - נדבר. הרי החמאס שם לעצמו למטרה להילחם בפשיעה הפלשתינית על כל צורותיה. ירצו לדבר על השמדת ישראל - נשלח אותם הביתה, בין אם הם חמאס, פת"ח או כל שם אחר, עם הבנה שגם לנו יש תוכניות נחרצות להלחם ברוצים להשמידנו.
לסיכום, השאלה היא לא עם מי ,אלא על מה ומה סמכותו של בר שיחנו להתחייב ולעמוד בסיכומים. ראוי שנדבר עם הפלשתינים בכל נושא שיכולה לצמוח ממנו טובה לשני הצדדים.
