מה שמרגיז באמת בכל הסיפור הוא לא הכסף הרב שנשפך, והעובדה כי הם עצמם מחזיקים בעט הכותבת את התנאים השערורתיים, אלא דווקא הצדקנות המבקשת להצדיק את העניין.
הטענה כי חברי הכנסת עזבו עסקים משגשגים או שהם החמיצו את ההזדמנות להגשמה אישית בכך שהקריבו את עצמם לשרת את העם בכנסת, היא שיא של צביעות וחוצפה.
איש לא הכריח את המועמדים לרוץ. ההיפך הוא הנכון. בכל מערכת בחירות עדים אנו למאבקים נואשים להיכלל במקומות ריאליים ברשימות, ולא מתקבל הרושם שמדובר במרטירים או במי שהדבר נכפה עליהם. אשר להגשמה אישית, חלק נכבד מן המועמדים הם עסקנים מנעוריהם, אשר לא עשו דבר משמעותי זולת אולי תפקיד בו זכו עקב קירבתם למישהו.
השירות בכנסת אינו הקרבה ואינו גורם מעכב בקריירה. ההיפך הוא הנכון: הפרסום והקשרים שרכש חבר כנסת לא יסולאו בפז, וצריך אדם להיות ממש נפל בשביל לא למצוא לעצמו ג'וב מכובד לאחר פרישתו מהכנסת (ואם אומנם הפסיד משהו הרי יש להניח שגם ללא השירות ה"מעכב" בכנסת לא היה מגיע רחוק).
חברי כנסת נכבדים, המשיכו להיות מנותקים מן העם, כנראה שאנו ראויים לכם.
