סדר היום הציבורי שותף לאחרונה בדילמה רפואית הנוגעת למתן תרופות נוגדי קרישת דם. הדילמה היא מתי ראוי לתת תרופות אשר מצמצמות סיכונים הנובעים מהסתיידות עורקים, אך מגדילות סיכונים אחרים כתוצאה מתנועת סחיפים בדם או דימום כלי דם מוחיים. הציבור לא נדרש להפוך מומחה ובקי ברפואת כלי דם, אך ברמה שטחית של הדיוטות ניתן להבין כי הבעיה בפניה ניצבו המומחים היא בעיה של הערכת סיכונים מול סיכויים ושל הערכה כמותית ואיכותית של סיכונים שונים המעמידה ברירה בין שתי חלופות קשות. דילמות של שיקול דעת קיימות לא רק בתחום הרפואי, אלא בכל תחומי החיים הפרטיים והציבוריים, כאשר שאלות של מומחיות מקצועית מעורבות בהערכה נכונה של סיכונים וסיכויים, בנטילת הימורים מחושבים ומידות של זהירות, מוסר ושכל ישר.
דילמות המזכירות במידה מסוימת את אלו בפניהם ניצבים המומחים למחלות כלי דם, ניצבות גם בפני מומחי תחבורה. המטרופולין הראשי במדינת ישראל סובל באופן כרוני ממחלה של הסתיידות עורקי תחבורה. הסתיידות זו היא תוצאה של הצרות עורקי תחבורה על-ידי כלי רכב החונים באופן ממושך, עוצרים באופן זמני, או נעים באיטיות על נתיבי תנועה ומקשים על הזרימה. מחלה זו גורמת לבעיות בקצב וביעילות של הספקת החמצן החברתי, הכלכלי והתרבותי למוח וללב של המטרופולין, ומכאן לדחיית תושבים, עסקים, אורחים ולקוחות, שעלולה לגרום לניוון המטרופולין ומוסדותיו.
בדומה למחלות לב, גם מחלות עורקי התחבורה נלווית לאורח החיים המודרני. מחלות התחבורה ניתנות למניעה אם תושבי המטרופולין ואורחיו יקיימו אורח חיים בריא – יווסתו את תנועתם למינון הולם ויבצעו חלק ניכר מתנועתם באמצעות הליכה רגלית, ריצה קלה או רכיבה על אופניים. מקור הבעיה הוא הקושי לעמוד בפני הפיתויים שמציע הרכב הפרטי. השפעת הרכב הפרטי על עורקי התחבורה היא כמו זו של מזון טעים, מפתה, מזין, אך עתיר כולסטרול על כלי הדם - אפשר וצריך לאכול ממנו במידה סבירה וקשה לעמוד בפניו, אך כאשר הצריכה חורגת מאיזון נגרמים נזקים מיידים ונזקים מצטברים.
ה-"קרדיולוגים" של התחבורה מתקשים לחנך את הפציינטים לשמירה על אורח חיים בריא. הם מנסים טיפולים רפואיים שונים, אך למרות מאבק בלתי פוסק הם מתקשים למצוא מזור למחלה. ניצחונה של המחלה על הטיפול הרפואי מתבטא לעיתים בפריצה מחודשת ומאוחרת במקום שטופל ולפעמים בהתפרצותה במקומות חדשים.
נסקור חלק מהתרופות והטיפולים השונים ומידת יעילותן המוגבלת:
- תרופות נוגדי קרישת תנועה – נעשו ניסיונות שונים לדילול כמות התנועה במטרופולין באמצעות עידוד תחבורה ציבורית וסבסודה או ייחוד נתיבים לתחבורה ציבורית ולכלי רכב בעלי תפוסה גבוהה, אך תרופות אלו לא סייעו לריפוי המחלה. ה-"רופאים" שוקלים תרופות חריפות יותר כמו אגרות גודש, אך בשלב זה נמנעים משימוש בתרופות מסוג זה.
- שיטת "הצנתורים ושימוש בבלון" - במשך שנים נעשו וממשיכים להיעשות "צנתורים והחדרת בלון" הפותח סתימות נקודתיות. מטרתם של טיפולים אלה היא פתיחת צמתים פקוקים בכניסות למטרופולין ובתוכו על-ידי הקמת מחלפים, גשרים וכבישים שקועים, אך המטרופולין נותר פקוק, ומתגלים בו אטמים חדשים.
- שיטת המעקפים – במקומות בהם ה-"צנתורים" לא הועילו נעשו "ניתוחי מעקפים" שניסו לסלול דרכים חדשות שיעקפו דרכים גדושות. המעקפים הבולטים הם "נתיבי איילון", הפיכת כביש גהה לכביש מהיר, וסלילת כביש "חוצה ישראל", שאמור להסיט חלק מהתנועה מתחום המטרופולין לתנועה לציר עוקף. בשעות הגודש ניכר כי מעקפים שנסללו זה מכבר סובלים בעצמם מבעיות זרימה.
- שיטת "הצנתור והחדרת תומכים" – אחת הדרכים החדשניות למניעת הישנות של היצרות כלי דם היא ביצוע צנתור במהלכו מושתל בכלי הדם קפיץ תומך. במידה מוגבלת של דמיון, המקבילה החדשנית לשיטה זו בתחום התחבורה היא ה-"רכבת הקלה". בשיטה זו נבנית בתחומי המטרופולין מסילה ועליה רכבות בעלות קיבולת נוסעים רבה, הנעות בתדירות גבוהה. "ניתוח" זה נועד להשתיל מערכת קבועה לתוך המטרופולין, שקשה להסיר אותה, לפקוק אותה, או להצר את רוחבה. החדרת מסילת רכבת קלה לתחומי המטרופולין היא ניתוח מסובך, מורכב, יקר, בעל סיכונים ולעיתים תופעות לוואי לא רצויות.
ממשלת ישראל בחנה את התאמתה של שיטת הרכבת הקלה לתנאי מטרופולין גוש דן, בעזרת מומחים מקומיים ובינלאומיים. מומחים אלו אספו מידע ממקורות שונים, התבססו על מדידות תנועה, על נתונים סטטיסטיים דמוגרפיים, על תחזיות תנועה עתידיות, וניתחו את המידע שריכזו במודלים שונים. בסופו של דבר הוגשו חוות דעת הממליצות על הקמת רכבת קלה בתחומי גוש דן. ההמלצות התקבלו על-ידי הממשלה, ובעקבותיהן הוקם גוף מיוחד ומוסמך במטרה להגשימן. גוף זה ביצע ומבצע את הדרוש לצורך מימוש החלטת הממשלה, ולאחר עריכת תוכניות פורסם מכרז בינלאומי לביצוע הפרויקט המתוכנן. תנאי המכרז התבססו על הנחות ומודלים שנקבעו בחוות הדעת המקצועיות המוקדמות. אם נחזור להשוואה לתחום רפואת הלב, הרי המכרז הוא ניסיון לבחור את הכירורג המתאים ביותר לבצע את הניתוח עליו המליצו הקרדיולוגים. אלא שלעיתים הכירורג, הנדרש לבצע את המלאכה, מגלה רגישות לסיכונים מקצועיים אליהם המתכנן או המזמין לא היו מספיק ערים או רגישים. כך קרה בעניין מכרז הרכבת הקלה – שלוש קבוצות שבחנו את המכרז והשקיעו משאבים רבים כדי ללמוד אותו על-מנת להגיש הצעות, העלו רגישות לסיכונים שונים שלא קיבלו לטעמם את המשקל הנכון בהנחות היסוד שעמדו בבסיס המכרז. בתגובה לרגישויות אלו מדינת ישראל נאותה לאחרונה לגלות גמישות מסוימת בכללי המכרז המקוריים, ובכך החלה למעשה סטייה מהנחות יסוד מקוריות שהנחו את עריכת התוכניות והמכרז.
כאמור לעיל, "ניתוח" תחבורתי מסוג "רכבת קלה" במרכז מטרופוליני הוא ניתוח יקר מאוד, מסובך, ובעל סיכונים רבים, שקשה לחזות ולהעריך אותם במדויק מראש. זהו ניתוח המתאים למקומות מסוימים, אך לא לאחרים, יש לו חלופות, ולעיתים תופעות לוואי שליליות. ממחקרים שנעשו בעולם ביחס למיזמים של רכבות קלות הסתבר כי פעמים רבות קיימת נטייה להמעיט מראש בעלויות הבנייה ולהפריז בתועלת הצפויה מהמיזם. תהליכי תיכנון יוצאים לדרכם, וככל שהתהליך מתקדם קשה לחזור ממנו גם כאשר נוצר סחף בגובה עלויות או ברמת סיכונים, ההופכים את ההשקעה ליקרה, מסוכנת, בלתי יעילה או בלתי כדאית. ראוי שהציבור יהיה שותף במידע ובמעקב אחר נקודת המפנה החשובות במהלך התקדמות ניתוח התחבורה היקר, המורכב והמשמעותי ביותר, העתיד להתבצע בגוש דן, ולא פחות מכך שהפרנסים האמונים על קידום המיזם ישמרו מפני תהליכי סחף איטיים. כמו כל ניתוח מסובך, גם ניתוח זה זקוק לתפילה, מי ייתן והרכבת הקלה תצליח להקל על זרימת התנועה, ולא תגרום חלילה לאוטם בליבו או במוחו של המטרופולין.