מבוא פרשת מי מריבה מעלה תמיהות לא פשוטות, ולא מעט פרשנים דנו בכך ומצאו סיבות כאלו ואחרות כדי לתרץ תשובות. מדרשים לא מעטים, דנו בשאלות העולות ממי מריבה, אך השאלה העיקרית התמוהה ביותר היא מדוע נענשו משה ואהרון בעונש חמור כל כך של איסור הבאת העם לארצו, בזמן שהם עומדים קילומטרים ספורים לפני הכניסה לארץ, לאחר תלאות מריבות בהנהגת העם מהלך ארבעים שנה במדבר. טרגדיה של משה רבנו שהנהיג את עמו בצו אלוהיו, ואת הארץ ראה, אך אליה לא בא.
התשובה הנכונה ביותר תהיה לומר אין תשובה! היינו זו אחת מהפרשיות הסתומות הבלתי ברורות במקרא. כמו פרה אדומה למשל. אך השאלה הנלווית המתבקשת היא למה? היינו לשם מה התורה מביאה פרשה תמוהה כל כך שאין לה תשובה או פתרון. אין לי תשובה מספקת, גם לשאלה זו, זולתי הדרך שבה אני מפרש את המקרא והיא הניסיון להבין מה התורה רוצה ללמד אותנו או מה המסר שלה אלינו מסיפור זה או אחר. ומאחר שהתורה נראית בעיניי כדרך חיים הבאה ללמד אותנו הלכי עולם, כבני אדם, מול פני האלוהים, נראה לי שגם סיפור זה הובא כדי ללמדנו דבר מה.
1. שלושת חלקי הפרשה יש לראות בפרשת מי מריבה שלושה חלקים. החלק של תחילת המהומה, מעין הקדמה למעשה, חלק שני חלק צו אלוהים למשה להוציא מים מן הסלע. חלק שלישי העונש.
להלן הפסוקים: חלק א במדבר כ א- ו - הקדמה למעשה א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. ג וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם.
פ חלק ב ז - יא - עיקר המעשה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר ח. קַח אֶת-הַמַּטֶּה
1 וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
העונש: יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.
2. שלושה עקרונות מנחים א. התורה היא דרך חיים וכל מלה בה משמעותית במקומה.
ב. כל סיפור או אירוע המופיע בתורה (מעבר לחוקים והתקנות) בא ללמד אותנו דבר מה, ולו רק משום שהתורה נכתבה כדי ללמד אותנו להכיר ולהבין את מהותנו כבני אדם ולנהוג כבני אדם.
ג. דבר האלוהים הוא אשר מניע את גלגלי ההיסטוריה (לדוגמה שני לאומים בבטנך ורב יעבוד צעיר. מרגע זה נקבע שעשו יעבוד את יעקב. ולא משנה מה הם יעשו או לא יעשו, כך נקבע וכך יהיה).
לפי שלושה עקרונות אלו הייתי מנתח או מנסה להבין מה התורה רוצה ללמד אותנו או איזה ערכים חינוכיים היא רוצה להעביר לנו מסיפור מסה ומריבה.
3. מקרה רפידים למקרה מי מריבה כבר בראשית דרכם של בני ישראל במדבר התעוררה הבעיה של המים. הכוונה למעבר בני ישראל את המדבר וחנייתם ברפידים, מקום שלא היה בו מים לשתות לעם. במקום זה רב העם עם משה ומבקשים מים לשתות הנה הסיפור כמו שמופיע בשמות יז:
שמות יז א וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם .ב וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה .ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא .ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי .ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ .ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל .ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן.
מובן שבמדבר קשה למצוא מים. אך יש לשים לב לתיאור של התורה את העם הרב עם משה ומתלונן למשה מדוע העלה אותם ממצרים. ולא עוד, אלא העלה אותם כדי להמית אותם ואת צאנם ( הוא רכושם) במדבר. התנהגות משה: צועק לה' (מעין הצילו) מה אעשה לעם הזה? הנה עוד מעט וסקלוני. ה' אומר לו לקחת עמו מזקני ישראל ואת אותו המטה בו הוא היכה את היאור
2, והוא אלוהים יעמד לפניו שם על הצור בחורב והוא משה מצטווה להכות בסלע ויצאו ממנו מים ואז ישתה העם.
מה התורה רוצה ללמד אותנו ולהדריך אותנו בסיפור זה: מדובר בעם שמשך 400 שנה היה במעמד של עבדים תחת שלטון מצרי. משה מנסה למשוך את העם אל אלוהיו ומראה להם 10 את מופתים מול פרעה. והם רואים זאת במו עיניהם. הם רואים גם את נס קריעת ים סוף והנס הגדול ביותר - שחרורם מבית עבדים אל מרחבי החופש במדבר. ובכל זאת, ברגע של משבר, של פגיעה גופנית בשל צימאון רב, הם שוכחים את כל מה שחוו אבותיהם והם. שכחו הניסים המכות, הכל... הם זקוקים לתמריץ, למעין הוכחה נוספת, ולכן באה ההכאה על הסלע והוצאת המים ממנו. להדהים את העם בעוד נס כדי ללכדו מחדש ולא לתת לו לסטות מדרך האמונה הישרה באלוהים. שורה תחתונה. לעולם יהיה בלבך הספק כי לא לעולם חוסן. אם חשבת לרגע שהעם כבר עם והרפית מרסן השלטון, אתה עלול לאבד אותו ואת כל מה שהיה לך.
תהליך העברת עם ממצב אחד למצב קיצוני אחר; עבדות בת שנים לחרות, הוא לא קל וזקוק לעבודה מתמדת ולשימוש בכל האמצעים העומדים לרשותך, לרבות נסים, אותות ומופתים. ואם בעם מדובר על אחת כמה וכמה בפרטי.
משה לוקח את זקני ישראל: התורה רוצה לומר לנו בעצם: טובים השניים מן האחד. היינו במקרה חמור כזה, יש לקחת מכובדים מזקני העם שהם אוטוריטה בפני עצמה. כאשר משה המנהיג עומד מול העם ועמו לחיזוק עומדת קבוצת זקני העם, המנהיגות חזקה יותר מרבת עוצמה וגם זאת התורה מלמדת אותנו.
וצא ולמד עד כמה חייב הרועה משה להשגיח על עדרו בשבע עיניים שהרי הסיפור מסתיים במשפט. ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר,.
שוב: לא די בעשרת המכות כמופת! לא די בריכוך ה' את הלב המצרי שבאו השכנים ונתנו מתנות למשתחררים לחרות, לא די בקריעת ים סוף, הספק תמיד מחלחל אל לב אחינו בני ישראל השואלים עצמם האם אנו זכאים לניסים האלה? האם ה' ימשיך לעזור לנו תמיד בצרותינו? כלומר השאלה היא לא על המהות האלוהית אלא על הנוכחות האלוהית. לא חו"ח אם יש ה' לא ערעור על יכולתו, אלא האם הוא נמצא בתוכנו ומוכן לעזור לנו כאמור "הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן". עד כאן מקרה רפידים
3.1 מקרה מי מריבה עברו כארבעים שנה של נדודים במדבר ושום חזרה ההיסטוריה על עצמה; שוב נתקל משה בבעיה שבה נתקל בעבר. אין מים והעם צמא העם מגיע למדבר צין העם יושב בקדש, ומרים הנביאה אחות משה, (שנמשה מן המים ועל כן שמו קשור למים), מתה. היינו כמו סימלה במותה את אובדן המים. וכל כך למה? כיוון שתכוף לכך מדברת התורה על חוסר מים!
3 אגב, רגע לפני כן בפרק ט"ז הייתה תלונת העם על חוסר אוכל בשר) ואם באוכל עסקינן, טבעי הוא שמקרה המים יעלה כאן.
מכל מקום העם צמא וכתוב כי הצמאים נאספו מול משה ואהרון. ושוב העם מתלונן ומפנה את תלונותיו אל משה כאשר אהרון עומד לידו כמו היו אומרים אהרון שותף לדבר! ההתקהלות סביב שני האחים המריבה היא מול משה המנהיג. אם חשבנו לרגע שעניין האוכל נשכח עם פתרון השלו והמן הרי העם שוב חוזר לסורו ומזכיר זאת "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". וכאן לדעתי חטאם הגדול של משה ואהרון יחדיו.
לאדם מותר לפחד שהרי זו תופעה טבעית. אך למנהיגים כמו משה ואהרון המוליכים את העם והעם בוטח בהם אסור לגלות סימני פחד מול העם. לפחד כן, להראות פחד לא! והנה כתוב כי: " ו. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם.
איזה רושם מקבל עם שבא בטרוניה כאשר אינו שומע שום תשובה לתלונותיו מהמנהיגים שלו אלא רואה אותם נסים מפניו ונופלים על פניהם בפתח האוהל לבקש את חסות האל! ואפילו אם לא הייתה בכך כוונה שהיא מצדם, הרי העם רואה בכך מורך רוח, האלו המנהיגים שלי? ולכן נענשו גם אהרון וגם משה. אך כאן הקדמתי עגלה לסוסים הנה נמשיך ונסקור הדברים אחד לאחד:
כאן הגענו ללב הסיפור או המקרה: (ז-יא) - ה' פונה אל משה בלבד ואומר לו שייקח את המטה היינו המטה המסוים (בשל הא הידוע), לאחר לקיחת המטה על משה בעזרת אהרון להקהיל את העדה ודיברתם היינו משה ואהרון יחדיו אל הסלע לעיני הקהל והתוצאה תהיה שהסלע יוצא מים וניתן יהיה להשקות במים את העדה ואת בהמותיהם. לעניין זה יש לזכור כמה דברים. המטה = המטה המסוים. לא זה שהולך עם משה כל העת במדבר, אלא לפי הנראה מטה מיוחד שבו הכה את ים סוף שבאמצעותו משה מחולל את נסי ה'. לכן את המטה ולא מטה.
דומני שבלקיחה זו יש משהו מאגי, משהו ערטילאי. כאילו שהמטה הזה הוא כלי מקשר בין האדם לאלוהיו. דרכו עוברת שכינה ועוצמה אלוהית מן השמים אל ידי האדם. זה פרט שהתורה רומזת עליו אך לא מפרשת אותו. וניתן ללמוד מכך את כוחה של אמונה. דרך משל עמידה ליד הכותל המערבי שהוא אבן אך אבן מקודשת היסטורית תיאולוגית היא לא כמו תפילה ליד קיר בבית. למרות ששניהם אבן. נישוק הפרוכת בבית הכנסת אף שזה בד יש לכך משמעות אישית עמוקה בשל אווירת בית הכנסת בשל הקודש הרוחף בין קירותיו.
אהרון מצטווה לסייע לאחיו בהקהלת העדה. משה ואהרון עם הגיבוי האלוהי חזקים יותר ונכונים לבצע בביטחון את כל אשר אומר להם אלוהים. אלוהים מבקש מהם לדבר אל הסלע. למה משניהם? ידוע שאהרון הוא מעין פה למשה שלקה בגמגום. אלא שכאן שניהם יחדיו צריכים לדבר אל הסלע זה בגמגומו וזה בדיבורו השוטף.
כאן התורה מלמדת שזה לא משנה מה אתה; האם לקוי דיבור אתה או לא. את צו האלוהים צריך לקיים כהלכתו כי יש משמעות לצו הזה. משה ואהרון נצטווו לדבר יחד אל הסלע לעיניי העם כדי להראות לעם את כוחו של האלוהים באות ומופת. התוצאה תהיה שהסלע ייתן מים אך מי שיוציא את המים הזורמים אל כלי השתייה כדי להשקות את העם יהיה משה ולא אהרון. כמו שנאמר: "וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם".
מדוע רק משה ישקה את העם ולא אהרון סתמה התורה ולא פרשה. וגם כאן משאירה לנו פתח להשערות.
נדמה לי שאולי לא אטעה אם אומר שבכך שמשה ישקה את העם הוא יבסס ויאמת את מנהיגותו הבלתי מעורערת לא קורח ולא אהרון הוא המנהיג הבלתי מעורער הוא מקור הישועה ביד ה' אל העם. אהרון הוא יותר שליח לדבר מצווה לכן הוא מקהיל את העם (מעין סמג"ד האחראי על המנהלה), אך אהרון גם ביצועיסט לדבר קודש שהרי למה גם אהרון צריך לדבר אל הסלע? לא מספיק שמשה ידבר? אפילו שהוא מגמגם?
גם כאן התורה מוסרת לנו מסר חשוב ומעניין - בכל שקשור למעמד שבין האדם מול האלוהים יש לדקדק בקלה כבחמורה. היינו אין להחסיר ואפילו לא אות אחת מהמילה. ואם משה בשל הליקוי שלקה בו עלול להשמיט מילה או שיאמר אותה והעם לא ישמע, הרי שהעם ישמע אותה מפי אהרון!
זאת אולי הסיבה (או שאולי מכאן ניתן גם ללמוד) שבקריאת התורה מתקן הקהל את הש"ץ על כל שגיאה שהוא שוגה בקריאת התורה עם הטעמים. זו הסיבה לקדושתה של השפה וזהירות בשימוש בה. ומה קורה בפועל? הצו הראשון מתמלא במלואו משה ואהרון מקהלים את הקהל אל הסלע.
מה הוא הסלע הזה? כפשוטו ונראה לי שכך יש לראות זאת היה בשטח הקרוב סלע נישא "משכמו ומעלה" מעל כל אבני השדה וסלעיו אך יש לשים לב מדובר בשלושה אלמנטים אולי ארבעה דיבור של אדם היינו האדם המטה שבא מן הצומח, הדומם שהוא הסלע, והמים שהם מקור החיים. כלומר, יש כאן משום התנגשות של שלושה כוחות כדי להפיק את מקור החיים החי הצומח והדומם חוברים יחדיו לפי עוצמה אלוהית עליונה, כדי לגלות לעם את מקור החיים הם המים.
שהרי מה לו לדיבור עם צומח ומה לו לצומח עם דומם. על-פי חוקי הטבע בשני המקרים לא תיתכן השפעה כל שהיא אני יוכל להכות בענף עץ על סלע ולבקש איזו בקשה שארצה ודבר לא יקרה! ולכן חיבור שלושת הגורמים האלו די בו כדי לעורר את גודלו של הנס בעיני הקהל המתבונן.
רש"י נותן את הפירוש המקובל שמשה ואהרון היו צריכים לדבר אל הסלע ומשה לא היה צריך להכות אותו כי הוא לא התבקש לעשות כך, ועל-ידי דבור הוא היה מקיים ככתבו וכלשונו את צו האלוהים ומיכיוון שלא עשה זאת נענש. אך נאמר שגם אהרון נענש עד כי לא נכנס אל הארץ ובכן במה חטא אהרון? האם בזה שדיבר עם מרים בעניין האישה הכושית שלקח משה? ודאי שלא הרי זה היה מזמן ועובדה שרק היא נענשה ולא הוא. אז מה? במה אהרון חטא? במה משה חטא?
התשובה הכי נכונה היא לאמר אני לא יודע כי התורה סתמה בכוונה ולא נתנה טעם לעונש מסיבה השמורה אתה. אם הייתה חושבת שזה חשוב הייתה בוודאי אומרת לנו מה חטאו של משה ומה חטאו של אהרון אך היא סותמת ולא אומרת.
נשאיר את השאל בינתיים פתוחה ונמשיך הלאה: משה ואהרון מקהילים את העם ועתה משה פונה אליהם ואומר: "לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" כלומר, לא מזכיר במילה אחת את ה' ונסיו, הוא כאילו זוקף את המעשה שייעשה למשה הקוסם שהנה הוא אומר: אתם המלגלגים למעשי נסי ה' ולמעשי אני בשליחותו האם אתם חושבים שאני אצליח להוציא לכם מים מן הסלע"? כלומר לא האמצעי להוצאת המים חשוב כאן כמו הכאה או דיבור, אלא הגורם המאפשר את הוצאת המים היינו בעל הנס. לפי דברי משה משתמע שהכח הוא בידו "אני ועוצם ידי!" כלומר לא האלוהים אלא אני! ורש"י מחזק דברים אלו כשאומר "המן הסלע הזה שלא נצטווינו עליו נוציא לכם מים"? כלומר גם לפי רש"י הם לא נצטוו לכך, לכן היוזמה כאילו מהם ? ובכך ניתן לראות חטא (נוציא לשון רבים היינו משה ואהרון אחראים על הוצאת המים).
אך האומנם פירושי זה מתקבל על הדעת? לדעתי לא! וכל כך למה? משום הפעולה שמשה עושה. משה מרים את ידו כלפי מעלה היינו כאילו מקבל אל ידו כוחות עליונים. שוו בנפשכם אל העדה עומדת ולוטשת עיניים איש לא זז ורק יד אחת מושטת עם המטה אל על. ברור שכדי להכות יש להרים את היד אך בפעולתו של משה יש גם משהו סמלי היינו הרמת היד כדי לקבל כוחות עליונים וראו שמות ז 20 "וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה, וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו; וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם. כלומר, גם בהכאת היאור מרים משה את המטה. ללמדך קבלת עוצמות אלוהיים.
ואמרנו שאין שום מלה מיותרת במקרא ולכן לא סתם אומרת התורה וירם את ידו. יש משמעות להרמה זו זו לא הרמה רגילה כדי להכות בפטיש למשל. משה המורגל בהכאה כפי שזרק מטה שהפך לנחש, שהיכה את היאור במטה וכו' באופן ספונטאני מרים את המטה ומכה בסלע כפי שעשה ברפידים. אך מדוע הוא מכה פעמיים? אולי בפעם ראשונה יצאו מעט מים ולכן היכה שוב. אך עצם העובד שיצאו מים מן הסלע למרות שהוא לא דיבר אל הסלע אלא הכה אותו מראה את אהבת האלוהים לעמו ישראל ואת אי-רצונו להשפיל את משה ואהרון בפני העם. הנס מתרחש למרות ההכאה. ולמרות שמשה לא מדבר אל הסלע.
4. העונש למשה ולאהרון לפי דברי אלוהים: אלוהים אומר להם באותו מעמד "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל4 לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם".
התורה מדייקת גם כאן ואומרת משום שלא הקדשתם אותי לעיני בני ישראל אתם לא תביאו את העדה הזאת אל הארץ המובטחת . פועל יוצא מכאן הוא שאתם בגופכם גם לא תגיעו אל הארץ הזאת. פעם אומר קדשתם במקום אחר: מעלתם, או מריתם. אם התורה לא מפרשת את טעם העונש כנראה שהיא רוצה להאיר עיננו שטעם העונש שולי לעיקר והוא פשוט לא חשוב. מה שחשוב הוא מה הלקחים שיש להפיק מהאירועים הללו שהתורה לא פסחה עליהם והביאה אותם "ללמד בני יהודה קשת".
אז ככה: התורה מדגישה ואומרת שעל המנהיג להתנהג בצורה המתקרבת לשלמות ועד כמה שיותר. הוא מנהיג, הוא הראש, ועליו מוטלת אחראיות כבדה. היא מציינת שני דברים א. על המנהיג לבצע את כל מה שהאל אומר לו לעשות במלואו ובדייקנות ולא לטות ימינה או שמאלה.
נקודה שניה עליו לשמש דוגמה לעם. ומה שמשה ואהרון עושים כאשר נופלים הם בפתח אוהל מועד אליו הם נסים כדי לקבל את הסיוע האלוהי הוא גילוי של מורך לב ופחד מפני האספסוף הרוגז. וזה מעשה שלא יעשה. מנהיג גם אם הוא מפחד, גם אם הוא ירא אסור לו להראות זאת בפני עדתו.
אך בעצם מה התורה רוצה ללמד אותנו ולהגיד לנו מכל הסיפורים האלו?
א. אין שלמות בעולם הזה עד כדי כך שכלפי האדם ההדיוט מעיזה התורה להראות שגם האלוהים ( כביכול) אינו מושלם. היא מראה זאת למשל בסיפור היפה שהגולם כאילו קם על יוצרו. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? אומר אברהם. "האף תספה צדיק עם רשע"? ואם יהיו בה עשרה צדיקים? ואלוהים מקבל את דעת הברוא שלו - אברהם וחס על צדיקי עמו.
אם התורה לא הייתה רוצה להביא את האלוהים כסמל לאי שלמות מוחלטת כלפי האדם ההדיוט הפשוט הפרימיטיבי, היא לא הייתה כלל וכלל מביאה את סיפור הוויכוח שבין אברהם לאלוהים ממש לא! אלא מתארת את הריסת סדום ועמורה ואת הצלת הצדיקים מבית אברהם ולוט. אך בכוונה היא מביאה את הדו שיח בין אברהם לאלוהים כדי להראות את שאמרנו לעיל וכן שעל האדם לחתור כל חייו לשלמות ולנסות עד כמה שיותר להתקרב אליה אם כי אל הארץ המובטחת הוא לעולם כנראה לא יגיע כי הוא רק אדם ולא אלוהים. היינו אלוהים כביכול אינו מושלם, רק באופן מטפורי, כדי לסבר את עיניו של האיש הפשוט.
לכן גם משה לא מושלם וגם אהרון לא מושלם. שניהם יכולים לטעות ולכן הטעם לטעות שלהם אינו חשוב! חשובה המסקנה לגבי אישיות המנהיג כפי שצריכה להיות. חשוב הלקח הלימודי מתיאור האירועים.
ב. וכאן אנו מגיעים לאחד הכללים החשובים ביותר במקרא שיש להבין אותו. האלוהים הוא אשר מניע את גלגלי ההיסטוריה על פיו ורק על פיו יישק דבר. זו אכן ראיה דטרמיניסטית של האירועים; אלוהים הוא הקובע את מהלך ההתרחשויות העתידיות. דרך משל: הוא נמצא על הר גבוה רואה משם את אשר האדם העומד במישור, וטווח ראייתו קצר, לעולם לא יוכל לראות. ולכן הקב"ה יכול גם לח את פסיפס המקרים מן העבר ההווה והעתיד ולקבוע מהלכי עולם.
כמו שהראנו לעיל אלוהים אומר לרבקה שני לאומים בבטנך ורב יעבוד צעיר. נקודה. עכשיו זיל לך וגמור. או למשל: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה" ( בראשית יא 15) וזה אכן מה שקרה.
איך שלא תייפה את הדברים איך שלא תהפוך בהם תשנה עלילה ודרך מה של תעשה זה אכן מה שיקרה וזה מה שיתרחש בעתיד. גם חז"ל התייחסו לתפיסה הדטרמיניסטית כשאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" משמע הדברים נקבעים על-ידי אלוהים. וכן בפרקי אבות: אומר רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה" היינו כאן יש סיבוך של הדטרמיניזם על-ידי התוספת: והרשות נתונה. היינו אלוהים קובע אך האדם יכול לשנות (אולי הוא לומד זאת ממקרה אברהם שאומר: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" והתוצאה אלוהים נענה לדרישתו ולא פוגע בצדיקים שבסדום).
גזרה שווה לגבי משה ואהרון ה' החליט שהשניים יסיימו את תפקידם טרם הכניסה לארץ ואת שרביט ההדרכה יעבירו ליהושע בן נון. ולכן שום תחנונים שום בקשות מטעם משה או אהרון או העם לא יעזרו. ההחלטה הזאת תתבצע במלואה. וכך אומנם קורה.
כלומר במקרו, דברים נקבעים ונחתמים בשמים. במיקרו אנחנו ממשיכים לחפש ולפשפש בדקויות של מקרא, ומישהו ממרום אומר לעצמו אדרבה יקומו הנערים וילמדוּ לְפָני, שכל המוסיף דעת הרי זה משובח.