לפני כשנה וחצי, בכנס על הסטוריה וסרטים בדאלאס, טקסס, הקדשתי כחמש שעות מחיי לראות את הסרט, "פרנהייט 911" של מייקל מור - סרט אמריקני רע, שעשוי במיטב הסוגה (ז'אנר) של סרטי התעמולה הסובייטיים - ולשמוע ניתוחים מעניינים של המוצר הקולנועי המביש.
בשבוע שעבר הקדשתי כשש שעות לעוד זוועה פילמאית - הסרט "מינכן" של סטיוון שפילברג. החדש של שפילברג נמשך רק כשלוש שעות מייגעות, ואחריו ניהל המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה דיון על השעמומון. בסיכום הערב עוד שתיתי קפה עם כמה צופים מזועזעים. בקיצור - הרבה מהומה על לא מאומה.
שפילברג כמו שפילברג, הוציא את הסרט להקרנה ברחבי העולם בחג המולד האחרון בלוויית הרבה זיקוקין-די-נור של יחסי ציבור. אלה נועדו, בין השאר, להבטיח, שהסרט יקבל כמה שיותר "אוסקרים". לשם כך לא היסס גם לנצל את משפחות י"א חללי מינכן, כדי להאדיר את סרטו.
בנעוריי פרח קולנוע "יגיל" עליו השלום - מוסד מפואר בנתניה דאז, שהיה מכה לחובבי מערבונים מתוצרת איטליה. אמהות פולניות (וגם אחרות) זועזעו עד עמקי נשמותיהן כשזושה (או יאכנע אחרת) סיפרה להן, שראו את בניהן חומקים אל הקולנוע התת-קרקעי. "סרטים חקלאיים", קראנו להם. ליצנים הציעו להנהלת הקולנוע להניח כמה גיגיות מתחת למסך, כדי לקלוט את טונות הדם שנשפך בסרטים הללו. על המושב הצר והלא-נוח באולם "גלובוס" במרכז עזריאלי, שהטריד אותי לא פחות מהסרט, נזכרתי בכיסאות העץ (אז חידוש מדהים) של "יגיל", ששברו את גבינו כשלמדנו היטב במרחביו סוגה זו ואת אמנות גלגול הבקבוקים הריקים בחשכת האולם.
"מינכן" הוא סרט חקלאי בלי שום ערך מוסף. סרט בלתי מוסרי בעליל, ארוך מדי, פשטני מדי ומשעמם למכביר.
טבח באולימפיאדת מינכן
כדי להתחיל לדון בסרט, נדרש קצת רקע. במסגרת פעילותו בטרור בין-לאומי נגד ישראל ונגד העם היהודי, יזם פת"ח פגיעה במשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים במינכן, 1972. כצפוי, תת-אלוף "סמוך" עבד שעות נוספות אצלנו ואצל הגרמנים. לאף אחד בוועד האולימפי הבין-לאומי לא היה איכפת יותר מדי מאחת-עשרה הגופות של חברי המשלחת הישראלית. המשחקים חודשו לאחר כיום, ועד היום לא נערכה במשחקים האולימפיים אזכרה רשמית להרוגנו במינכן.
זו הייתה הופעת הבכורה הרועמת של "ספטמבר השחור" ברחבי העולם. למרות פגיעתם במסורת השלווה והשלום האולימפיים, הצליחו המחבלים לקבוע את סדר-היום העולמי, והעלו לדיון את עניינם. ממשלת ישראל, כהרגלה, לא ידעה מה לעשות, גם הסברתית, כיוון שהייתה אחוזת תדהמה.
לאחר התדהמה החליטה ממשלת ישראל לפעול נגד מתכנני הפעולה ונגד מבצעיה באשר הם. במסע מתוכנן, שנמשך כשנתיים, חוסלו מרבית המעורבים הפלשתינים בפיגוע - כולל בביירות עצמה (מבצע "אביב נעורים") - עד שחוליה של "המוסד" ביצעה חיסול - לפי זיהוי שגוי - בעיירה הנורווגית לילהאמר. החוליה נתפסה, וחשפה בשלומיאליות את המעורבות הרשמית של ישראל בפרשה.
כמה שנים אחר כך השיגה ישראל את עלי חסן סלאמה, ראש המתכננים של הטבח במינכן, כשנסע במכוניתו ברחוב ורדן בביירות. הוא שוגר בנפץ רב, והצטרף לחבר מרעיו, שהמתינו זמן רב מדי בין 72 הבתולות לבואו של מפקדם חובב הבילויים והחיים הטובים.
עריכה גרועה
הרבה מאוד דרמה, מתח והתרגשות יש בסיפור החיסולים הללו - לו תוחקר כיאות. הרבה מאוד פעולה, שיוצרים טובים ידעו לטפטף במינון נכון לתוך סיפוריהם, כדי להדביק את הצופים אל כיסאותיהם. שפילברג עשה זאת היטב ב"רשימות שינדלר" (1993), וב"להציל את טוראי ראיין" (1998). "מינכן" שלו שעמם אותי מאד - גם כיוון שנערך בחוסר כישרון - עד שהייתי צריך להפעיל לחץ פיסי מתון עד גבה-גלים, כדי להחזירני לאולם הקולנוע מגיחתי לשירותים.
איני מבקש ללמוד מסרט - לא רק של שפילברג - ארגון, שיטות ודרכי פעולה של "המוסד". סרטים טובים (למשל, סרטים צרפתיים וסרטים איטלקיים משנות החמישים ומשנות השישים) הצליחו להעלות לדיון מעניין סוגיות היסטוריות, ויכוחים ערכיים ועניינים פילוסופיים. זה לא קרה לשפילברג ב"מינכן".
בדרכו המסורבלת ויתר שפילברג על סיפור מדהים (שהספיק להזין כמה וכמה ספרי עיתונות חוקרת), וניפק גרסה מעודכנת של "אקסודוס" - בלי פול ניומן, בלי סופיה לורן, בלי סיירת "גולני", בלי הסיפור של ליאון יוריס ובלי הכישרון של אוטו פרמינג'ר. "מינכן" הוא דרמה זולה, שגולשת לעיתים לפורנוגרפיה רכה, כדי לגדוש את הקופות.
שפילברג התעלה על עצמו, והציג חבורה של לא-יוצלחים, שפועלים בשיטות, שהיו מכשילות אותם אפילו בא"ש-לילה ב"צופים".
שפילברג וחבר תסריטאיו מפגינים חוסר ידע מביך בעבודת ארגוני ביון. לו נשאלתי - הייתי שולח אותו לצפות הלוך ושוב בסרטים, שנעשו לפי כתבי ג'ון לה-קרה, או אפילו בסרטי ג'ימס בונד - עד שיבינו מעט בתחום עיסוקם הפילמאי. לדעתי, כחליפין, בכסף די קטן הם יכלו לשכור חבורה של בוגרים מובטלים ומשועממים של "המוסד"/שירות הביון הבריטי/שירות הביון הצרפתי/הסוכנות המרכזית לביון של ארצות-הברית, שיכלו לטייב את "מינכן" בעצות מקצועיות, הידועות לכל חוקר פרטי באשר הוא, ולמנוע ממנו ליפול לפח של סרט פעולה רע.
יש בסרט קטעים מביכים למדי. למשל, לאבנר, גיבור הסרט, המנהיג את חוליית החיסול של "המוסד" באירופה, ממתינים עם שובו ארצה לשדה התעופה לוד שני אנשי ש"ב בג'יפ צבאי, לובשי מדים וחגור. בחיאת רבאכ, סטיוון. הוא איש "מוסד". אם כבר - חיכו לו אנשי ארגונו, הם אינם לובשים מדים. בסצינה אחרת מפגיש שפילברג את אבנר עם יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון. מה לו ולמבצע? כנראה, התסריטאי (שלא שמע על מידור) גילה, שחופי קיבל את הפיקוד על "המוסד" אחרי מלחמת יום הכיפורים. כלומר, בשני המקרים קיים יסוד קשיח ומביך של זריקת שמות, המוכרים לקהל הלא-ישראלי.
הצדדים המעניינים בסרט - אמנות הבישול ונופים - אינם מספיקים, לטעמי.
כשלים מוסריים
שפילברג ניסה, כמיטב מסורת השמאל הקיצוני (ליברלי) היהודי בארצות-הברית (עיין ערך ביקורתו של וודי אלן על מדינת ישראל), להציג איזון בין הישראלים לבין המחבלים. בכך סרטו יהיה "אקסודוס" פלשתיני. הוויכוחים האידיאולוגיים בסרט משעממים יותר משיעורי חינוך, הזכורים לי לרעה מאותן הזדמנויות, שטעיתי, ולא הברזתי מהתיכון הנורא בנתניה, שהייתי רשום בו.
הנזק העיקרי של "מינכן" הוא באי-מוסריות מסריו. המוסר היהודי קובע, "עין תחת עין" ו"הקם להורגך - השכם להורגו". למרות שהינו יהודי, מאמץ שפילברג מוסר נוצרי. הוא מאמץ טענה שקרית בדבר "מעגל אלימות", המזין את עצמו עד אין-קץ. משמע, לו נמנעה ישראל מתגובה על הפיגוע במינכן - הייתה הדרך לשלום בין ישראל לפלשתין פתוחה. אשרי המאמין. אפילו הוזי אוסלו לא הגיעו לרמה כל כך נמוכה של ילדותיות.
שפילברג מנגיד בין הרצון הישראלי לנקמה לבין זכות השיבה הפלשתינית. בהנגדה כזו, נתפס מראש העניין היהודי-ישראלי כנחות, או כנבזה. מחד-גיסא, אין בסרט כל התייחסות לשורשי הסכסוך - פרט לאזכור השואה (גורם ידוע אצל שפילברג). השחרור הלאומי של היהודים ושיבתם ארצה מוצגות באור עקום לחלוטין. לו הייתי אמריקני - לא הייתי מבין למה רמזו הדברים. מאידך-גיסא, שפילברג עשה סרט, ולא כתב ספר היסטוריה. גם ב"רשימות שינדלר" וגם ב"להציל את טוראי ראיין" הוא הואשם בעיוותים היסטוריים. זו טענה בלתי הוגנת ובלתי צודקת כלפי סרט - למרות שכוחו של סרט (או של יצירת אמנות) בקיבוע עובדות שגויות/נכונות רב מכל פרסום מלומד של היסטוריון, שהקדיש את כל חייו לחקור אירוע מסוים. סרט הוא יצירה דרמטית, שכוונתה להעלות דילמות אגב פריסת סיפור ויזואלי.
כמו באופרה, לפעמים נעצרת העלילה ב"מינכן", כדי לתאר בפרוטרוט את לבטי הגיבור ואת הרגשותיו. לכן, קטע אחר - שבו אבנר נזכר בקטעים מסויטים מהפיגוע במינכן כשהוא מקיים יחסי מין עם אשתו - אינו מופרך בעשייה הקולנועית, למרות היותו מביך בעליל. בניגוד לאחרים - איני מפקפק בלבטים ובסיוטים של מי שקיבל פקודה לחסל - גם אם הינו איש מקצוע, הוא אינו רוצח שכיר ואינו מכונה. לבטים, כידוע, תוקפים מכל מיני כיוונים לא צפויים ובשעות לא נוחות. מבחינה זו, שפילברג לא פספס.
כשל אחר בתחום המוסר נוגע בהבנה מה הייתה כוונת ממשלת ישראל כששילחה את "המוסד" במחבלים. שפילברג מציע הסבר של פעולת עונשין, ובעצם שולל את מסע ההרג מלכתחילה - למרות שהכניס במאולץ את היועץ המשפטי לממשלה לתמונת קבלת ההחלטה. ואכן, אם הכוונה להעניש - יש מערכת משפט (כולל משפט שלא בפני הנאשם) לצורך הזה. מטרת הפעולה נגד "ספטמבר השחור" הייתה לחסלו על-מנת להרתיע כל מי שינסו לחשוב על פיגועים נגד מטרות יהודיות, או מטרות ישראליות ברחבי העולם.
סיכולים ממוקדים, שחיסול אנשי חוליית מינכן היה מופע מוקדם שלהם, הינם פעולה מוצדקת לחלוטין במסגרת המלחמה בין ישראל לערבים. הסיכולים נועדו למנוע הישנות אירועי טרור. אפשר להבינם רק במסגרת מלחמה, אך כששפילברג עוקר את הדיון מהקשר של מלחמה להקשר אחר - מוצגים המסכלים כחבורה של פריקים שטופים באלימות ובתאוות רצח. גם הימנעותם מביצוע סיכול מוצגת כבעיה אישית של צוות החיסול ולא כהחלטה מוסרית, שנבעה מכך שבתו של המועמד לחיסול נכנסה לזירת ההריגה. כך, גם הפגיעה המדוייקת בשלושת מנהיגי המחבלים בביירות ב"אביב נעורים" אינה מוצגת על-ידי שפילברג כתהליך של ירי בררני ומובחן, אלא כאורגיה של טבח.
אישית, איני מאמין בטוהר הנשק. ביהדות נשק טמא כיוון שנועד לשלול חיים, אך יש בו כורח כיוון שהוא מבטיח חיים. דוד המלך לא בנה את המקדש בירושלים כיוון שהיה איש מלחמות. בניין המקדש הוטל על שלמה המלך, בנו, שלא לחם מעולם. נשק צריך, לדעתי, להיות מאופס, נקי, מדויק ותקין. מפעיל הנשק צריך להיות מאומן ומיומן, ומפקדיו צריכים לדעת היטב למה הם נלחמים, ולהעביר זאת בבהירות לאנשיהם. הרג אויבי ישראל והעם היהודי באשר הם היא מלאכה קשה, אך חשובה, ואין מוסרית ממנה. זאת היה אמור לדעת שפילברג לאור עיסוקו בשואה.
שפילברג גם אינו מבחין בין ירי בחברי המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים ובין ירי במחבלים ובשולחיהם. האמנם יש כאן שוויון,המאזן את המשוואה?
כשל בתחום מוסר הלחימה מוצג בהתנהגות "המוסד" ואפרים, מפקדו הישיר של אבנר. קשה להאמין, כי אפרים יתבלבל, ובמהלך בניית סיפור הכיסוי של אבנר ושל חולייתו יודיע לאבנר על התכחשותו המוחלטת, אישית ומוסדית, לחוליית החיסול. זה טוב לסיפורי מתח, אך אינו ריאלי. בנוסף, קשה להניח, כי החוליה של אבנר נשלחה למשימתה ללא הכנה, ללא תכנון, ללא מודיעין, ללא אמצעי לחימה ועם יד חופשית על שפע כסף, שהופקד עבורה בבנק שוויצרי. קשה להניח, כי אין פיקוח, ולו מרחוק - גם כשבעליל ניכרים קשיי תפקוד של אבנר ובעיות במנהיגותו, וגם כאשר אנשיו מחוסלים בזה אחר זה.
האמנם חיסול מחבלים דומה לכריתת ראש ההידרה, שמיד אחריו תצמיח אחרים במקומו? שפילברג מזהיר, כי חיסולים אינם יעילים לחלוטין. בכך - והוא אינו בודד בגישתו - הוא טועה לחלוטין. כאשר המחבלים במנוסה, אין להם משאבים נפשיים לעסוק בתכנון מבצעי, והם מקדישים את כל-כולם רק לשרידותם האישית. זה ההיגיון המבצעי שמאחורי מערכת חיסול. בפועל, לא מעט ארגוני טרור נעלמו מעל בימת ההיסטוריה כיוון שנכחדו לחלוטין במערכת חיסול מתוכננת, שבוצעה היטב ובמדויק.
מכה בבוש ובניאו-שמרנות
למעשה, כבר צמוד לפרשת החיסולים הללו פורסמו, בשנות השבעים המוקדמות, תחקירים טובים ביותר (למשל,"צוות חיסול" לדיוויד ב' טינין, שגם תורגם לעברית) על הפרשה - בעיקר, לאור החומר הרב, שנחשף במשפט החוליה, שנתפסה בנורווגיה אחר פרשת לילהאמר.
לו התכוונו שפילברג ותסריטאיו לעסוק בנושא - יכלו לעשות תחקיר מעולה גם על בסיס הספרים הללו. חלק מאנשי חוליות החיסול כבר נפטרו. אחרים נתקפו בפטפטת רבתי. אין קושי לאסוף חומר בנושא - בעיקר, כשאתה אזרח זר ומפורסם בכל רחבי העולם כבימאי מוביל, והחוק הישראלי אינו חל עליך.
לדעתי, שפילברג לא רצה לעשות סרט על החיסולים בעקבות מינכן. כשמאלני קיצוני וכיהודי אמריקני, הוא חסיד של פייסנות (למרות שאירונית - ועידת מינכן 1938 הייתה סמל הפייסנות עד הסכם אוסלו, שעלה עליה פי עשרה מונים), שרצה להכות בציונים, באמצעות הפרשה. משל רצה לומר, ראו לאיזו תהום מוסרית דרדרתם את העם היהודי בגין היתפסותכם לשטות של חידוש הלאומיות היהודית בארץ-ישראל. הנה דור שני שלכם עוסק בלחימה, שאין לה סוף, ואתם מתדרדרים מוסרית בהתמדה.
שפילברג "גילה את אמריקה". הוא מצא, שהריגה היא דבר נורא, הסוחט אותך נפשית - גם כשהיא מוצדקת. אך, בסיכומו של דבר, הוא אינו מצדיק את פעולת ישראל אחרי טבח מינכן; ולפיכך, אבנר נאנק תחת עול המוסר - עד שהוא מתפרק לחלוטין. כמו קין, בורח עם משפחתו להיחבא בברוקלין, וגם שם רודפים אותו סיוטיו ופחדיו.
אך יותר ממה שרצה - כלא-ציוני - להתווכח עם רעיון המדינה היהודית, רוצה שפילברג (כמו מייקל מור ב"פרנהייט 911") להוקיע את הניאו-שמרנות האמריקנית (שרבים מדובריה המרכזיים הם יהודים) ואת נציגה הבולט, הנשיא גורג' ו' בוש. באמצעות מערכת החיסולים הישראלים בשנות השבעים במאה העשרים, תוקף שפילברג את מדיניות בוש למן אירועי הטרור בניו-יורק בספטמבר 2001. כלומר, הוא מתאר את ישראל, אך מתכוון לארצות-הברית באפגניסטן ובעירק. באמצעות דוקו-דרמה על חוליית החיסול של "המוסד" בשנות השבעים, זורה שפילברג את משנתו המעוותת לעשור הראשון של המאה ה-21, שמציעה פייסנות ודו-שיח עם האויב, הקם לחסל את המערב. ממש כמו במוסר הנוצרי, מגיש סטיוון שפילברג היהודי לאוסאמה בין לאדן את לחיו השנייה, וכועס על מי שאינם הולכים בדרכיו.
