כנס הרצליה מספק כל יום כותרת ראשית, תלוי באישיותו של המרצה המרכזי לאותו יום. נתניהו מוכן לפשרות ולויתורים כואבים, אך מתנה זאת בהסכמים הדדיים, או בנוסח של "יתנו - יקבלו".
ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, שאחראי בהתנהלותו בתקופת הנשיאות על חזרתו של חומיני לטהרן ומשם להפלת השאה הפרסי, ולאירן של ימינו עם הנשיא שונא ישראל ומפתח האטום. ג'ימי קרטר דנן, מתנגד לפעולות חד-צדדיות מצד ישראל, בטענה שהדבר ישאיר את הפלשתינים ללא עתיד ותקווה.
לטענתו המלומדת, האסון טמון בהתנחלויות ולכן יש להורידן ולחזור כמובן לגבולות 67. נראה בעליל, שהוא לא למד כלום, לא מתקופת נשיאותו הכושלת ולא ממעשיו שהובילו למהפך פוליטי וביטחוני במזרח התיכון - שלא על דרך החיוב.
שרת החוץ והמשפטים, ציפי לבני, הדגישה את הבעייתיות הפוליטית של ישראל, ולדעתה היום, ישראל לא היתה מקבלת רוב קולות להקמת המדינה באו"ם - ועד לאן היינו באים. לכן, הפתרון לדעתה, הקמת מדינת לאום פלשתינית שתהיה גם פתרון לבעיית הפליטים.
כפי שאנו רואים,הרעיונות היצירתיים נשפכים בשפע, חלקם נובעים מציפיות לב, חלקם אקדמיים גרידא וחלקם אפילו הזויים. אז נכון, שיש לקבל את ההצהרות וההתבטאויות בעירבון מוגבל, במיוחד מצד הפוליטיקאים הישראלים, שהרי האורחים מחו"ל על דעותיהם והצעותיהם אולי יותר אובייקטיביים, אבל חלקם לא מבינים את המצב לאשורו, וחלקם האחר לא מכירים את הפרטנרים המיועדים שממול.
התוצאה - הרבה מלל, הרבה הרבה אקדמיה רהוטה ומעניינת, אך בסופו של יום דלות של פתרונות מעשיים ואטרקטיביים. לאור הצהרותיו והראיונות של הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, בדבר התנגדותו המקצועית לנסיגה חד-צדדית מעזה, על סכנותיה, טוב עשה הדרג המדיני בראשות שרון-מופז, ששחרר אותו מתפקידו ומהצורך של התלבטות נפשית ומוסרית, למרות שיש גם בהדחה אלמנטים של תחרות אישית, אגו ושיקולים פוליטיים.
אבל בשורה תחתונה, לאור עמדותיו המוצהרות כיום ואז, וכישלונו של צה"ל בראשותו, לתת מענה ביטחוני לישובי גוש קטיף, עוטף עזה ואזרחי ישראל, מוטב היה לו לעזוב ולפרוש עם תום הקדנציה.
דרך אגב, הפרשנות שבוגי יעלון, הוא הרמטכ"ל הראשון שלא האריכו את כהונתו מעבר לשלוש שנים, לא נכונה וסקירה של רמטכ"לי צה"ל מוכיחה אחרת.
כהצהרה של שרון, לאחר הנסיגה מעזה ועכשיו, כנראה גם ההצהרה של אולמרט כמ"מ, שלא יהיו נסיגות חד-צדדיות ביש"ע - טובה ונכונה ליום הצהרתה בלבד.
לרוב האזרחים ברור, שבטווח הקרוב לא יהיו נסיגות מיש"ע, פרט להורדת מאחזים בלתי חוקיים, שלא נכנסים לקטגוריה זאת. אבל לרובם גם ברור שאם כעבור שנתיים-שלוש יתברר שאין עם מי לדבר, שזה כנראה יהיה המסלול הפוליטי, לא תהיה ברירה אלא לבצע מהלך אסטרטגי נוסף של נסיגה מתוכננת מחושבת, לייצוב גבולות מדיניים וביטחוניים, בני הגנה לישראל.
צא ולמד, כל המפלגות מהימין והשמאל טוענות שבהסכם הדדי, ניתן לבצע ויתורים ואפילו כואבים, כדי להגיע להסדר קבע. ברור, שבהסדר קבע יקבעו גם גבולות הקבע. לממשלת ישראל יש תוכניות מגירה או לפחות צפי מתוכנן, מה הם אותם גבולות, אז אם אין שחקן שח מעבר ללוח, ואין פרטנר להתדיינות, לויתורים, להתגמשות - ניתן במהלך חד-צדדי לייצב את הגבול המבוקש.
ניתן גם לעטוף את הנסיגה, בטיעונים של חומת מגן ביטחונית ולא מדינית, אבל בפועל ליצור גבולות מדיניים. לכן, יש יתרון רב, בנסיגה חד-צדדית, שהרי ללא התנגדות וללא ויכוחים, אתה מתייצב על קו, שבו אתה בחרת, דמיינת וציירת בשאיפותיך הפוליטיות המדיניות.
היתרון הנוסף, הוא בקבלת הסכמה בינלאומית, ישירה או עקיפה, מהקהילייה הבינלאומית ובראשותה ארה"ב. שהרי ישראל יכולה להצביע מחד-גיסא, על פנייה ורצון למו"מ מדיני, ומאידך-גיסא, כשאין דיון ואין פרטנר על נסיגה מרצון, לשמוע ולהתחשב בלחץ הבינלאומי, כביכול.
מתנגדי הצעדים החד-צדדיים, כמו ביבי נתניהו, טוענים בלהט, שמדובר בכניעה לטרור, במתן רוח גבית לטרור, וניתן אפילו לצטט את ברגותי מהכלא, ומנהיגי חמאס שעדיין לא חוסלו, כי ישראל נסוגה מלבנון ומעזה - רק בגלל הטרור והעקשנות של העם הפלשתיני.
גם אם יש, סממנים נכונים ומשכנעים בתזה הזאת של מתנגדי החד-צדדיות, השיקלול הסופי בין קיפאון ואי נסיגה, לבין מהלך נועז יצירתי, מוביל למאזן חיובי בצד החד-צדדי - כמובן בעיתוי הנכון בזמן המתאים ובליווי הסבר אינטליגנטי ומשכנע.
להערכתי האישית, יהיו נסיגות קטנות או נסיגה אחת גדולה נוספת, בעתיד, כשהזמן והקרקע הפוליטית יבשילו לכך, שהרי לדעתי הנסיגות מלבנון ומעזה, למרות הביקורת, הבעיות ותוצאות הלוואי חברתיות וביטחוניות, היו משתלמות וכדאיות.