משעה שניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני התחוור כעובדה מוגמרת, החווירו פניהם של רבים וטובים בקרב גורמי ההערכה הישראלים, וסביר כי גם מעבר לים. הגם שתרחיש מעין זה נלקח בחשבון, ספק אם קוטלג בקדמת סולם העדיפויות, אלא קרוב לוודאי כתסריט "קיצון".
הלכי הרוח הדינמיים שאפפו את מהלך תעמולת הבחירות בזירה הפלשתינית ושידרו רושם משכר של חגיגה דמוקרטית, הסתמנו ככר נוח במיוחד לארגון החמאס להטמיע בנמרצות את מסריו, החברתיים- הומניטאריים, בראש וראשונה כלפי השכבות הנחשלות והעניות, המהוות רוב בולט של האוכלוסיה.
בעוד מועמדי הפתח נוקטים בקו הסברה מגננתי, שביסודו ניסיון להתנער מתדמית השחיתות שדבקה בראשי הארגון ופעיליו, ומאמץ ל"טייח" את מאפייני ה"כאוס" השלטוני בחוגי ה"רשות" ובפרט בקרב גורמי הביטחון הפלשתינים.
הנושא המדיני, ובפרט היבט הקשרים עם ישראל, נדחק לשולי השיח הציבורי בחברה הפלשתינית, בהינתן מצוקות היום-יום, הגם שהשתקף מאמץ מסוים של החמאס להפיק "דיווידנדים" ממהלך ההינתקות, שתואר כניצחון "ההתנגדות" על ישראל.
לבד מהתנפצות ה"צפי" באשר לניצחון - גם אם דחוק - של הפתח, דומה כי ישראל משלמת עתה את מחיר "הפקרת" הספקטרום התקשורתי בזירה הפלשתינית. בעיתוי הנוכחי שמטה ישראל מידיה, כלי אפקטיבי ומאזן, בסביבה שבה שלטו מסרים מתלהמים שמקורם בסוריה, אירן ולבנון, אשר שירתו מטבע הדברים את המסע האלקטוראלי של החמאס.
יש לזכור, כי המהפך בזירה הפוליטית הפלשתינית התחולל על-רקע חולשה בולטת של יו"ר ה"רשות" אבו מאזן, שהופעותיו הפומביות שידרו מסר של מי שמשווע לתמיכה. האובייקטיביות ה"נאורה" של ישראל בהתייחסותה למאבק הכוחות בציבוריות הפלשתינית, טפחה על פניה, שכן מאז הסתלקותו של ערפאת מהבמה, היה נהיר בעליל, כי אבו-מאזן אינו ניחן בכריזמה סוחפת ומאגית כשל קודמו.
באותה נשימה דומה כי גורמים מקצועיים ישראלים "מתקשים" להתעמת עם התיזה העקרונית של ממשל בוש בדבר הצורך בהנחלת הדמוקרטיה במזה"ת. התנפצותו של חזון זה, ולא רק בהקשר הפלשתיני, מחייבת גיבוש אמירה אמיצה ומשכנעת, ורצוי בערוצים מתאימים, באופן שתניב זניחה מדורגת של המוטו שמעולם לא השתלב כהלכה במציאות השוררת בעולם הערבי-איסלמי.