הניו-יורק טיימס הגדיר ביום שישי האחרון באחד ממאמריו את ניצחון החמאס בבחירות לרשות כ'רגע נדיר של התפקחות'. ממילא לא יכלה חבורת ראשי הכנופיות המושחתת של הפת"ח, שכל כוחה בציבור הפלשתיני נשען על ראשי כנופיות ומנגנוני ביטחון, אלא ליצור אשליה של תהליך ותקווה.
למרות שלדעתי אין רבותא בעליית החמאס לשלטון ברשות, הרי יש הרבה מה ללמוד מהתהליך שהביא לתוצאה ומהתנהלות ארה"ב וישראל: תהליך שאפשר לכנות אותו 'להציל את טוראי מאזן'.
מאז נבחר אבו מאזן ליו"ר הרשות לפני שנה, לא עשה דבר כדי להיות סמכות שלטונית ברשות. אומנם, ערב ביקורו של ראש ממשלת ישראל אריק שרון בחוותו של נשיא ארה"ב בטקסס ב-11/04/2005, פרסם אבו מאזן שורה של צווים להאחדת מנגנוני הביטחון הפלשתינים אבל הצווים נשארו על הנייר.
שום הבטחה, החל מרפורמות כלכליות, סידורי ביטחון בציר פילדלפי, ההבנות עם ארה"ב על תפעול המעברים, האחדת מנגנוני הביטחון, מלחמה בשחיתות, פירוק המליציות או אפילו מלחמה מזערית בפשיעה - לא קוימה. אפילו ההסתה הפלשתינית בתקשורת של הרשות צומצמה רק במעט ולא פסקה באמת.
כאשר ביקר אריק שרון את נשיא ארה"ב בטקסס, הועלה נושא אפס המעש הקיצוני של אבו מאזן. התשובה האמריקנית היתה, לא רק שזו המציאות שאיתה יש להשלים, אלא שיש לחזק ולהציל את טוראי מאזן שהרי הוא, חסר המעש, המחסום האחרון בפני האנרכיה, בפני החמאס, בפני קריסת התהליך המדיני.
כך הפך חסר האונים ומלבה האנרכיה למחסום בפניה, כך הפך מי שנמנע ודחה כל עימות עם החמאס למחסום בפני החמאס, ומי שהוכיח את חוסר המעש שלו לתקווה לעתיד טוב במזה"ת. תקווה שכולה בנויה על חוסר יכולתו של אבו מאזן לבסס את מעמדו אצל עמו שלו.
אפשר בהחלט לחשוד שבכוונת מכוון ובעורמה מתוכננת מראש, סיגל לעצמו אבו מאזן חולשה מפליגה. הרי בכל פעם שהדברים הגיעו לכדי משבר והופעל לחץ מארה"ב על אבו מאזן למלא מקצת הבטחותיו, התפרסם גל ידיעות על 'דיכאון שאחז ביו"ר' או ש 'אבו מאזן שוקל להתפטר', ידיעות שהתבררו לאחר מכן כ'ספין', המלה המקובלת לשקר בתקשורת.
ככל שגבר 'דיכאונו' של אבו מאזן גבר זרם הסיוע, ואפילו אצלנו יסרנו זה את זה שלא עשינו ועזרנו די 'להציל את טוראי מאזן'. גם אם אבו מאזן באמת לא מסוגל לנהל את עמו, הרי הפכה חולשתו למקור כוחו ותחילתו של מהלך פתלתל להענקת הכשר בין לאומי לחמאס.
למרות שאבו מאזן לא עשה אפילו את המעט שביכולתו, רווחה המוסכמה שצריך 'לחזק' אותו. למרות הסכם אוסלו, הסכם האוסר השתתפות בבחירות הפלשתיניות של ארגון שאינו מכיר בקיום ישראל, הסכמנו שהחמאס ישתתף, שהרי צריך 'להציל את טוראי מאזן'.
הרי השתתפות בבחירות היא גם הכרה בבסיס המדיני לקיום הרשות הפלשתינית -הסכם אוסלו. באשר לדרישה שהרשות קיבלה במסגרת 'מפת דרכים', לא לאפשר למפלגות חמושות להשתתף בבחירות, הרי אבו מאזן, כידוע, חלש מלהתעמת עם האנרכיה שהוא עצמו ליבה לא במעט - שוב, צריך 'להציל את טוראי מאזן'.
כעת החמאס בשלטון, נטל פירוק המליציות עבר אליהם. נטל השבת הסדר והמלחמה באנרכיה מונח על כתפי החמאס, כמו גם שיקום הכלכלה. אצל אבו מאזן לא השתנה דבר. הוא עדיין 'כביכול' המחסום לחמאס למרות שהוא זה שהביא אותו לשלטון.
הוא עדיין 'כאילו' התקווה לשלום. עדיין יש בעולם, ולצערי אצלנו בישראל, כאלוו החושבים שעדיין צריך להציל את טוראי מאזן.
כמו שאמר ביום שישי (27/01/2006) עלא סנקרט, שר הכלכלה הפלשתיני, לשמעון פרס בדאבוס, כאשר דנו על המשך העברת הכספים לרשות: "דווקא עכשיו צריך לחזק את אבו מאזן".
למרות שהמדיניות הזו נאכפה עלינו על-ידי ארה"ב, יש לקחים ללמוד. אין תוחלת למנהיג שכל הזמן צריך 'להציל אותו' מעמו שלו. אין מדיניות, שיכולה להתבסס על מנהיג שכוחו באפסותו וגם להצליח. בעיקר, אין שום אפשרות לעצב את החברה הפלשתינית מבחוץ, בשיטת 'להציל את טוראי מאזן' - מה שלא יצמח מתוכה פנימה, ממילא לא יחזיק מעמד.
