המתקפה של בנימין נתניהו על משה פייגלין התקבלה כמהלך טקטי שנועד להביא לליכוד מצביעי מרכז רבים ככל האפשר, כדי להגדיל למקסימום את מחנה הימין-דתיים-ליכוד, וליצור מצב שבו מפלגות הימין יקבלו את קולות הימין הרדיקלי, המפלגות הדתיות את הקהל הדתי לגווניו והליכוד את הימנים המתונים - שמאלה ככל האפשר, לצורך הגדלת המחנה.
בהתאם לתיאוריה הזו, לאחר הבחירות ישבור נתניהו ימינה, יבצע מדיניות ימין ושלום על ישראל, בדיוק כפי שעושה כל מנהיג שמאל הפוזל ימינה במסע הבחירות, כדי לרכוש קהל החושש ממדיניות שמאלית מדי.
אלא שכרגע מדובר בתיאוריה בלבד. אין כל ראיה לכך שנתניהו מתכוון לבצע מדיניות ימין אלא בדיוק להיפך, כל העובדות מצביעות על חשש מכיוון הפוך.
מעמדו הייחודי של בנימין נתניהו בליכוד ובממשלת שרון הטיל על כתפיו תפקיד ואחריות היסטוריים. לאחר שסירב להתחרות מול ברק בבחירות 2001, שאז היו עדיין אישיות, מחשש שיחסי הכוחות בכנסת יפגעו ביציבות הממשלה, הגיע שרון לשלטון.
מאז צבר הישגים בלתי מבוטלים בתור "אזרח מודאג", כפי שכונה, כאשר מבלי שהיה אפילו חבר כנסת, יצא למסע הסברה מבריק בארה"ב בתקופת מבצע "חומת מגן", והצליח במסע אינטנסיבי של 13 יום לעצור את הלחץ האמריקני הוודאי לנסיגה מהאזורים ששוחררו משלטון הרשות הפלשתינית, והשיג בפעם הראשונה שקט מדיני שאפשר הכרעה צבאית.
לאחר מכן, שימש לתקופה קצרה מדי כשר החוץ המעולה ביותר שהיה לישראל, ובממשלת שרון השנייה שימש בתפקיד כפוי הטובה כשר אוצר, בהצילו את ישראל מהתמוטטות כלכלית נוסח ארגנטינה.
התקשורת והמערכת הפוליטית יודעים היטב את העובדות, ולמרות זאת מטפחים בשפלותם את הטינה שנוצרה אצל השכבות שנפגעו מהמדיניות שלו, כשהם יודעים היטב ומסתירים בכוונה, כי ללא המדיניות הזאת היו נפגעי התוכנית ועוד רבים אחרים במצב גרוע בהרבה.
כישרונותיו וההישגים הללו הפכו אותו לאדם בעל המשקל הגדול ביותר בממשלה לאחר ראש הממשלה וכמועמד אוטומטי לראשות הממשלה. משאל הליכוד, שבו הובס שרון, נתן ביד נתניהו את מלוא הזכות להוביל את מנהיגי הליכוד נגד שרון ולעצור בנקל את ההינתקות.
נתניהו הוא שקבע למעשה את מיקומו של קו גבול הלגיטימציה לתוכנית, ושיתוף הפעולה שלו היה קריטי לקיומה. המצב הכלכלי הקריטי שבו הייתה המדינה, והידיעה שנתניהו הוא היחידי בארץ שמסוגל להתמודד איתו, יצרו תלות בהישארותו במשרד האוצר, וכתוצאה מכך החזיק נתניהו בידו את המפתח לעתידו הפוליטי של שרון.
אלא שהתלות הזו הלכה וקטנה ככל שהמצב הכלכלי השתפר. נתניהו לא ניצל את ההזדמנות לעצור את ההינתקות, למרות שהבין היטב את מלוא חומרת משמעויותיה הביטחוניות והכלכליות. היתה נקודת זמן שבה אם היה מתפטר, היתה ההינתקות נבלמת ללא פגיעה משמעותית בכלכלה עקב אי השלמת פעולות במשרד האוצר ולהיפך, היו נחסכים 10 מיליארד השקל - הנזק הכלכלי הישיר והמיידי של ההינתקות לעם ישראל.
התפטרות, אפילו כחודשיים לפני ההינתקות, היתה מייצרת תגובת שרשרת של התפטרויות נוספות של שרים וקצינים בכירים, ונותנת עידוד מוראלי למתנגדי התוכנית, תוך פגיעה משמעותית בשרון.
לנתניהו היה ברור, כי התפטרות שבוע לפני ביצוע התוכנית לא תפגע בה, והוא התפטר כדי שירשם שלא היה בממשלה בעת הביצוע. יתכן שהודעתו של עוזי לנדאו על התמודדותו מול שרון גרמה לנתניהו לחשוש ממצב שבו יישאר בלתי רלוונטי.
מדוע בחר בעיתוי שלא יפגע בהינתקות? מדוע הקדיש זמן יקר נגד פייגלין ולא נגד קדימה? את התשובה נתן הוא עצמו. נתניהו חוזר ואומר לתקשורת, כי הפיק את כל הלקחים מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה וכי הוא השתנה.
מי שחושב, כי השינוי המוצהר נוגע לצורת התנהגות בלבד אינו אלא טועה. נתניהו הגיע למסקנה של שרון, שמי שרוצה לשרוד לאורך זמן כראש ממשלה צריך להיכנע לכל התנאים של ה"אליטות".
עליו "להתמרכז" - כלומר להיצמד לשמאל, חלילה לו מלטרפד את ההינתקות, והוא לא ינקוט במדיניות המינימלית הנדרשת ממנהיג של מפלגת ימין-מרכז, שהיא שלילה מוחלטת של מדינה פלשתינית. כך גם לא יצא בקמפיין נמרץ נגד האסון הביטחוני האדיר שיצרה ההינתקות, נקודת תורפה גדולה אצל שרון.
נתניהו החליט לרקוד לצלילי החליל של אהרן ברק והתקשורת, ולהפוך לזן נוסף במשפחת האתרוגים. נאום הויתורים שלו בכנס הרצליה, פיטורי עוזרו הצמוד, יחיאל לייטר תושב עלי, וסירובו התקיף לחתום על פניה לאולמרט לדחות את עקירת עמונה והשכונה בחברון הם שלבים נוספים במסלול הזה.
בחינת התנהגותו לאור ההנחה הזו, מבהירה את כל מהלכיו בשנה האחרונה. מצביעי הליכוד עלולים לגלות שוב שהלכו לישון ערב הבחירות עם הימין והתעוררו למחרת עם אדם העובד בשירותה של מרץ.
