בטקס חלוקת הפרס לביקורת התקשורת שנערך לאחרונה מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת סיפר העיתונאי הוותיק אורי אבנרי כיצד פיקח המשטר בגרמניה לפני כשבעים שנה על העיתונות באותה ארץ ובאותה תקופה: ממונה בכיר מטעם השלטונות היה מזמן אליו מדי ערב את עורכי העיתונים ומכתיב להם את הכותרות ומאמרי המערכת של יום המחרת. בעיתוני הבוקר הופיע מסר אחיד, כפי שהוכתב מלמעלה. ואבנרי המשיך: בישראל הדמוקרטית ובעיתונותה החופשית ורבת-הערוצים אין ממונה מסוג זה, אבל - ראה זה פלא - המסר התקשורתי כמעט אחיד. קביעתו של אבנרי זכתה לתשואות הסכמה, למרות שקרוב לוודאי איש בקהל לא הסכים עם דעותיו הפוליטיות הקיצוניות.
שוב ושוב אנו עדים להתגייסות התקשורת - "הממלכתית" והאחרת, האלקטרונית והכתובה - למען מסרים בעלי מגמה פוליטית ידועה ואחידה. כך התייצבה התקשורת "החוקרת" בישראל לשמאלו של "שלום" אוסלו ולא שאלה על מה הוא מבוסס ולאן הוא מוביל; כך העלימה עין מהקשר הישיר בין מלחמת אוסלו ל"שלום" שהוליד אותה; כך פעלה במרץ לערעור תדמיתו ושלטונו של נתניהו כראש ממשלה; כך תמכה כאיש אחד בגדר "הביטחון" ולא שאלה כמה היא עולה והאם יש לה תרומה אמיתית לביטחון, או שמא מדובר בקשר פסול הון-תקשורת-שלטון; כך פעלה לשיווק ה"הינתקות" בלי לערער ולהרהר האם באמת מדובר בהינתקות או רק בגירוש יהודים מבתיהם, כמה היא עלתה ועוד תעלה, וכיצד היא ערערה את הביטחון באשקלון ובנותיה ונתנה רוח גבית לטרור.
לשיאה הגיעה האחידות בתקשורת הישראלית כאשר העלימה עין מהשחיתות השלטונית והשרונואידית, מה שקרוי פרשת "האתרוג". ההמשך הישיר היה ההתגייסות למען "קדימה" - כלומר שמאלה - מפלגתו הפרטית של האיש שעד לא מכבר אהבה התקשורת לשנוא. "הדמוקרטיה" הפנים-מפלגתית, ועדת המינויים בת איש אחד, העדר מצע - כל אלה לא עוררו תמיהות. כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לכלב השמירה של השרונוקרטיה.
גם כשנפל "האתרוג" לא נפל האסימון, וכתר האתרוג עבר ללא שיהוי וערעור אל היורש. אולמרט לא פילל לזכות מן ההפקר, אבל אסונו של שרון הפך אותו בבת-אחת ליקיר התקשורת: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אין כל ביטחון שאילו שרון היה מסתלק באופן אחר דווקא אולמרט היה זוכה להמלכה בחסדי הממלכה השביעית, זו המתפקדת כרשות לקידום קדימה. סביר שבנסיבות אחרות ציפי לבני, למשל, הייתה זוכה לאהדת התקשורת אחידת-הדעה במאבק הירושה מול אולמרט. אבל, בנסיבות הנוכחיות, זכה אולמרט בכל הקופה.
הן רשות השידור "הממלכתית" על פרשניה, שדעותיהם ידועות ובלתי-מאוזנות, והן אמצעי התקשורת האחרים, פעלו שוב כאיש אחד, והתגייסו לקדם את קדימה ואת אולמרט. ההתלהמות של אולמרט בעניין חברון ועמונה ומסע ההסתה התקשורתי שמיועד להשחיר את יהודי חברון ועמונה ולהכשיר את הקרקע לגירושם הם שתי הפנים של קידום "האתרוג" התורן, כל עוד יילך בתלם.
הדמוקרטיה אמורה להתבסס על הפרדת רשויות ועל מערכת בלמים ואיזונים. השלטון בישראל מאבד מאפיינים אלה במהירות. מערכות חזקות כמו מערכות המשפט והתקשורת עושות יד אחת עם השלטון, כל עוד זה פועל בהתאם לסדר היום הפוליטי שלהן. אין ספק שביקורת התקשורת בישראל דרושה וחיונית.
