בשנים האחרונות מרבים לדבר על תחייתו של הקולנוע הישראלי. לא רק עיתונאים ומבקרים מתעניינים בקולנוע הישראלי החדש, אלא גם חוקרי תרבות, סוציולוגים ואחרים. לראשונה רואים בו חבר לגיטימי לדיון בעיצוב קווי-המתאר של הישראליות - וקושרים אותו לפנים הרב-תרבותיות שעוֹטה החברה הישראלית בשנות האלפיים ולמאבק המתמשך על זהותנו כאן.
מי שמחפשים אחר נקודת המפנה ומנסים להצביע מתי אירע השינוי, מתי זקף הקולנוע הישראלי את ראשו, קושרים זאת בדרך כלל להופעתם של ערוצי תקשורת חדשים: הקמת הערוץ השני בראשית שנות ה-90, וערוצי הכבלים - שנים ספורות לאחר מכן. אותם ערוצים חדשים חויבו על-פי חוק ליצור הפקות מקוריות, ואכן עשו זאת - בעיקר בתחומי הבידור הקל: תוכניות סאטירה, תוכניות אירוח וגם טלנובלות.
למעשה, רק בשנים האחרונות נרתמים ערוצי הטלוויזיה להפקות מקור. במקביל הופיעו קרנות ייעודיות, כמו "הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה" - שהביאה לפריחה חסרת-תקדים של הקולנוע התיעודי הישראלי - ולאחרונה גם "קרן גשר", העוסקת בייצוג הרב-תרבותיות בחברה הישראלית. מן הראוי לציין גם את "חוק הקולנוע" שהתקבל בשנת 1999, אחרי שנים של מאבק, ומטרתו לעגן את הקולנוע המקומי בתרבות הישראלית ולקבוע את מקורות המימון שלו.
כאן המקום להזכיר את הופעתם של בתי-ספר חדשים לקולנוע בשנות ה-90[1], כמו "קמרה אובסקורה" בתל אביב, "בית-ספר סם שפיגל" בירושלים ו"בית-ספר מעלה", אף הוא בירושלים - ושל מגמות קולנוע בתוך המכללות האקדמיות, כמו מכללת "ספיר" שבנגב ומכללת "הדסה" בירושלים, אשר הלכו והתבססו בשנים אלה. ואחרונים חביבים - הפסטיבלים לקולנוע בישראל (בירושלים ובחיפה) אשר דאגו להעניק פרסים לקולנוע הישראלי ולחשוף אותו לעיני יוצרים ומבקרים מהעולם.
אפשר לטעון כי תחיית הקולנוע הישראלי קשורה להתרחבות מקורותיו הגשמיים (בתחום הכלכלי ובתחום ההפקה כאחד), אבל חשוב להזכיר מרכיב אחר בדיון הקולנועי, שהוא אולי החשוב מכולם - התבססותו של המחקר האקדמי בתחום הקולנוע הישראלי. בעבר ניתנה לגיטימציה מחקרית אקדמית רק לתעשיות קולנוע מבוססות, אבל תרגום ספרה של אלה שוחט - "הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה" בהוצאת ברירות (1991)[2] עורר את הדחף לחקור את הקולנוע הישראלי כגוף ידע קוהרנטי שאינו עוסק אך ורק בשעתוק המציאות (ברמות כאלה ואחרות של אסקפיזם) אלא גם משפיע ומעצב את השיח, כשהוא חושף את דימוי האחר הישראלי ואת דימוי הישראלי בעיני עצמו. המבט הביקורתי שהפנתה שוחט אל ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי ועימותה של זו עם האידיאולוגיה השלטת בארץ, העלו תמונה שנויה במחלוקת אך בהחלט מעוררת מחשבה - האמנם כך היינו?
מאז הופיעו כמה מחקרים על הקולנוע הישראלי: ספרה של נורית גרץ, "סיפור מהסרטים: הסיפורת הישראלית ועיבודיה לקולנוע"; ספרה של מירי טלמון, "בלוז לצבר האבוד: חבורות ונוסטלגיה בקולנוע הישראלי"; האנתולוגיה "מבטים פיקטיביים על הקולנוע הישראלי" בעריכת אורלי לובין, נורית גרץ וג'אד נאמן - וגם גיליון מיוחד של כתב-העת האקדמי "תיאוריה וביקורת" (מס' 18, עורך: יהודה שנהב, בהוצאת מכון ון-ליר) על הקולנוע הישראלי. כל אלה, בצד ספרים ומאמרים המתפרסמים בארץ ובעולם, יצרו את המסה הקריטית המתבקשת מקולנוע לאומי המהרהר בזהות ובאידיאולוגיה המַבנות אותו.
הכתיבה על הקולנוע הישראלי מעלה על פני השטח את מה שלא נאמר על הישראליות. היא קושרת את הופעתם של זרמים חדשים למגמות אוניברסליות - דוגמת הופעתה של הרב-תרבותיות, שאינה אלא ביטוי למגמה הרווחת בקולנוע העולמי ועיקרה חשיפת פניהם של האחרים המוּתָקים ממדינות הלאום שלהם, בעקבות מלחמה או הגירה, וחיים כשקופים בתוכנו. מחקר הקולנוע הישראלי גם מביט אחורה - לעיתים בזעם, לעיתים בחמלה - אל מי שעיצב את זהותנו, וחושף את נוקשותם של האבות המייסדים של הציונות, מצד אחד - ואת מרדנותם של הבנים בני הארץ[3], מצד אחר.
ועל כולם מנצח אורי זוהר, שבו אהבו לראות את הגרסה המדורדרת של הצבר המיתולוגי, עד אשר דאג הוא עצמו להפריך את כל המיתוסים - בשנת 1977 הוא חזר אל חיק היהדות. אם נשוב ונתבונן בשנה שבה נפרד מעולמנו החילוני הצבר החצוף מכולם, נבין כי הקולנוע הישראלי מספר בעיקר את סיפורה של הישראליות כולה.
__________________
[1] עד שנות ה-90 פעלו אך ורק החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב ומגמת הקולנוע של בית צבי שסגרה את שעריה ב-1988;
[2] ספר זה הופיע לראשונה באנגלית בשנת 1989 בהוצאת אוניברסיטת טקסס תחת השם:
Israeli Cinema: East/West and the Politics of Representation
[3] כפי שמיטיב לתאר זאת פרופ' יהודה (ג'אד) נאמן במאמרו "המודרנים: מגילת היוחסין של הרגישות החדשה", מבטים פיקטיביים, עורכים: נ. גרץ, א. לובין, ג'. נאמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998, עמ' 9-32.
