אין כמו שלום חנוך להביע את כמיהתם של דור שלום דורש שלום לשקט ולנורמליות. אני כאן אני שם אני בסוף העולם, שר שלום חנוך, ומי יתן והשכן שלא בחרתי בו יבנה את ביתו לידי ונגור איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. אכן תפילה נעלה, נשגבה, ומנותקת מן העולם בו אנו חיים.
ראשית, מה פירוש אני בסוף העולם? מזה חמש מאות שנה ידוע שהעולם הוא כדור, אולי קצת פחוס, אבל עדיין כדור. אין התחלה ואין סוף.
שנית, במדינתנו הקטנטונת סוף העולם מתחיל עשרה קילומטרים מזרחית למגדל המרובע של הקניון הצופה אל האיילון. לא ידוע לי ששלום חנוך מעיז להתגורר מזרחית לאותו קו.
שלישית, אם נשפוט את העניין שהעולם מגלה במקום זניחים כמו ירושלים ועמונה, הרי שאנו בטבורו של עולם, ולא בקצהו. אם נבדוק את מספר ההנפקות בנאסדק, במרכז הכלכלי של העולם, הרי שגם שם מדינת ישראל הקטנטונת, כולל ירושלים, היא בטבורו של עולם. אם נבדוק את מספר הפטנטים שיהודי ישראל רושמים הרי שאני סמוכים לטבורו של עולם.
אני מניח כי השכן שלא בחרנו בו המוזכר בשיר הוא השכן הערבי. לו רק יוכל לבנות את ביתו לצדי, אומר השיר, נזכה לשלום המיוחל. מוכרים לי לפחות תשעים אלף בתים בלתי-חוקיים במגזר הערבי, ועוד מאות אלפים של בתים חוקיים, שוב במגזר הערבי. רוצה לומר, הערבי כבר בנה את ביתו לידי, והפלא ופלא, הוא איננו מרוצה כלל ועיקר. למעשה הוא איננו מעוניין לבנות את ביתו לידי, אלא על הריסות ביתי, ובמקומי, ואת זה מסרב המשורר לקבל, למרות כל ההיסטוריה אשר מוכיחה מעבר לכל ספק, שכל מקום שבו דורכת כף רגלו של ערבי נועד לריב, מדון, מלחמה והרס. ואין מראה משכנע יותר מאשר המשקיפים הנורבגים הנסים על נפשם מחברון מפחד נוקמי הקריקטורות.
לו היה זה המשורר בלבד, ניחא. למשוררים מותר לחלום על עולם טוב יותר, שבו למניעים רצחניים אין מייצגים מדיניים כמו המפלגה נאצית, אש"פ וחמאס, חיזבאללה, ומשטר האימים של אירן. אבל כאשר ראש מדינה המצוי בממשלת מיעוט שהיא ממשלת מעבר שלא נבחרה מביא לידי ביצוע את הקמת ביתו של האויב על הריסות הבית היהודי, זה חמור בהרבה מהזיות משוררים. כאשר נשיא מדינת ישראל אומר שיש מנדט לראש ממשלה שלא נבחר, בראשות מפלגה שלא נבחרה, להפעיל את האלימות הקשה ביותר שיש בידי המשטרה כנגד חברי הכנסת החולקים על דעתו ומפגינים בידיים ריקות, הרי זה עלבון והרס הדמוקרטיה, ולא בנייתה. כאשר חיילי צה"ל מופקדים על ביטחונם של ילדים ערבים, ורודפים כל עוד נפשם בם, בפקודה, אחרי ילדים יהודים, בעוד פלוגות של החמאס עושות ככל יכולתן לטבוח בילדים יהודים, הרי זה טבח של ההגיון. כאשר הרמטכ"ל אומר בפה מלא כי הוא מפקיר את ביטחונם של ילדי הנגב מכיוון שהדרג המדיני מורה לו לשמור על בריאותם של ילדי הערבים, הרי זו רשלנות פושעת בתפקידו. כאשר אותו ראש ממשלה, שאיננו אלא ממלא-מקום בלתי נבחר לראשה של מפלגת מיעוט שלא נבחרה, מתכנן מסירת חלקי לב הארץ לידי ארגון נאצי-מוסלמי, בעוד החלק שכבר מסר בידו (רצועת עזה) משלח טילים בילדי ישראל, הרי זה הפקרות פושעת של ביטחון מדינת היהודים.
כמה רוע וטמטום אפשר לבלוע? מסתבר שהרבה, הרבה מאוד. אם נמדוד את מידת ההרס שהצליחו הערבים בכל מעלליהם לגרום, הרי היא קטנה לאין שיעור מאשר גרמה ממשלת המנדט הישראלי. רק המנדט הישראלי יכול לקום על חבל ארץ יהודי שלם, ולהרסו. רק המנדט היהודי יכול לקום על בתי היהודים בלב ארץ ישראל ולהורסם, אגב פצפוץ ראשיהם של מאתיים נערים ושבירת ידו, בריש גלי, ברשות ובסמכות, בעידוד בית המשפט, של חבר כנסת, רופא, קצין צה"ל. רק התקשורת המגויסת של המנדט הישראלי יכולה לזעוק את זעקתם של השוטרים שהותקפו באבנים, ולהלל את אותם שוטרים על שהם מנחיתים אלות על ראשיהם של נבחרי הציבור, שאכן נבחרו, ולא מונו מתוקף השבץ.
נראה כי השבץ אחז לא רק בראשו של אריאל שרון, אלא בראשה של החונטה שתפסה את השלטון בהעדרו. גם לחונטות בדרום אמריקה יש תמיכה של בתי המשפט והתקשורת, זה לא הופך אותן ללגיטימיות. העובדה שהממשל האמריקני מחבק את החונטה הנוכחית לא נותנת לה יותר לגיטימיות מאשר כל חונטה דרום אמריקנית. תקוותנו שפורום החווה, שמעולם לא נבחר על-ידי הבוחר ישראלי, אשר משל ביד רמה במדינת ישראל ה"דמוקרטית" יעלם עם סיום תפקידה של החווה, עלו בתוהו. בדיוק כמו תקוותיו של המשורר המייחל לבית החמאס שיקום בשלום ליד ביתו. לנו אזרחיה היהודים והחבולים של המנדט הישראלי אין לנו אלא לייחל שהבוחר היהודי יזהה את החונטה האלימה כמות שהיא, את התקוות התוהו שהיא מפיצה, וישלח אותה חזרה לחווה, אל השקט והשלווה של הנגב המערבי.
