אחד מאנשי הציבור שנפצעו במאורעות עמונה הצהיר לתקשורת שלמרות פציעתו הקשה, אין בלבו על השוטרים שהפליאו בו מכות... אך המשלח אולמרט - עליו נאמר "לא נשכח ולא נסלח". צליל דומה נשמע בעצם הימים האלה מפי הדורשים ועדת חקירה ממלכתית. "אין לנו נגד השוטרים; אך נגד המשלח אולמרט..."
ואמנם, עם כל הסכמתי להקמת ועדה חקירה, אינני מצליח להבין את הקלות והמהירות בה אנשי ציבור אלה מוכנים לסלוח למבצעי הפקודות. כלל גדול הוא בהלכה: אין שליח לדבר עבירה (קידושין מב, ב). וכי בשביל שקבלתי פקודה, עלי להפוך את עצמי לרובוט שאין לו דעה עצמאית, אין לו מוסר, ואין לו צלם א-לוקים? אפילו החוק מדינת ישראל אוסר קיום פקודה בלתי מוסרית בעליל!
ויתירה מזו. על קושייתו של הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) איך יתכן שנפרע הקב"ה מן המצריים, אם הוא בעצמו גזר עליהם שיעבידו את היהודים, כתב הראב"ד וז"ל: הבורא אמר 'ועבדום וענו אותם' והם עבדו בהם בפרך, והמיתו מהם, וטבעו מהם, כענין שנאמר (זכריה א, טו) אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, לפיכך נתחייבו ע"ש. ודברים דומים כתב הרד"ק (ירמיהו נא,כ) להסביר את נקמת ה' מנבודכנצר הרשע: "עתה אשלם לך על מה שעשית בישראל, ואענישך על ישראל, שעשית בהם רעה יותר מדאי, ואני קצפתי מעט ואתה עזרת לרעה." הרי שאף שקבלו "פקודה" מכיון שפעלו "לפנים משורת הדין" נתחייבו המצריים והבבליים.
מעדי ראייה לא מעטים שמענו על השמחה לאיד בה בצעו השוטרים את הפקודות ... אין זה אלא שהם עזרו לרעה!
לכן, גם אם עתיד אדון אולמרט לתת את הדין על חלקו במעשה, אין זה פוטר כלל וכלל את המבצעים. אם קבלו פקודה לשבור עצמות וגולגולות, היה להם לסרב; ואם לא סירבו, אזי נושאים הם באחריות על מעשיהם, וגם עליהם ליתן את הדין.
