בשנות השלושים למאה העשרים הייתה צרפת נתונה לסדרה אינסופית של משברים פוליטיים. שיטת הממשל לא איפשרה הקמת ממשלה יציבה. ממשלות קמו ונפלו תוך חודשים ספורים. למעשה, נשלטה המדינה על-ידי קבוצה אוליגרכית ימנית של בעלי הון ואלו דאגו מצידם לדכא כל אפשרות של רפורמה חברתית שהשמאל הצרפתי ניסה לקדם.
למשך פרק זמן עלה בידי המדינאי היהודי-צרפתי, הסוציאליסט לאון בלום, לכונן ממשלה של גוש השמאל שנקראה "החזית העממית". ממשלה זו ניסתה ואף הצליחה לקדם רפורמה חברתית מתונה. הישגה הגדול היה הנהגת שבוע עבודה בן ארבעים שעות וכן ביצעה רפורמות סוציאליות נוספות.
כמובן, הימין הכלכלי, השמרני, שנשלט על-ידי בעלי ההון, התנגד לכל רפורמה חברתית מכל סוג בנימוקים הידועים של אי התערבות בכללי השוק החופשי וזכויות הקניין המקודשות. לצורך מאבק זה הם לא היססו לגייס את הנשק הישן נושן של האנטישמיות וכן את הפחד מהבולשביזם. הסיסמא שרווחה בקרב הימין הצרפתי הייתה כי מוטב היטלר [ששלט אז בגרמניה] מאשר לאון בלום. לא הייתה זו סיסמא ריקה אלא השקפת עולם שקידשה את האינטרס המעמדי והעדיפה אותו על כל אינטרס אחר. אותה אוליגרכיה ימנית, שהעדיפה את היטלר על בלום, שיתפה פעולה בהמשך עם ממשל וישי ועם הנאצים שכבשו את צרפת.
שאלה מעניינת היא: האם צרפת יכלה להמשיך ולהתקיים כמדינה וכאומה, אלמלא מלחמת העולם השנייה, והאם המחלוקות שהתקיימו בה והמשטמה בין הכוחות החברתיים השונים לא היו מדרדרים אותה למלחמת אזרחים, כמו שזו שהתקיימה בספרד. צרפת של שנות השלושים הנה דוגמא מובהקת לאומה שמחלוקות פנימיות וניגודי אינטרסים כלכליים איימו על עצם קיומה.
בדבריו בכנס הרצליה אמר הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, כי לשיקולים המדיניים של ישראל חדרו שיקולים אנטי-ציוניים ופוסט-ציוניים. אני משוכנע ששיקולים אלו חדרו גם למדיניות הכלכלית. די ברור כי מעמד ההון בישראל, המקדם את רעיונות השוק החופשי, ההפרטה וההשתלבות בתהליכי הגלובליזציה הינו, במובהק, מעמד פוסט-ציוני. חלק ניכר מבעלי ההון והשכבות המבוססות אינם חשים כל סולידאריות עם החברה הישראלית ואין ספק שהם ישמחו להשקיע בכל מקום אחר המשתלם יותר מבחינה כלכלית. למען האמת, התהליך נמצא בעיצומו ואנו רואים כיצד הגופים הכלכליים הגדולים מחפשים ומוצאים אפשרויות השקעה ברחבי תבל.
אין מענה אמיתי למציאות כלכלית וחברתית זו שהינה חובקת עולם. לא ניתן למנוע מבעלי הון ותאגידים לפעול על-פי שורת הרווח והאינטרסים הכלכליים שלהם. גופים רבי עצמה אלו נעדרים מטבעם זיקות לאומיות וחברתיות ומסוגלים להעביר את עסקיהם להיכן שיחפצו. גם מבחינה אישית אנו עוסקים בדמויות שבוודאי נוח להם יותר להעתיק את מרכז חייהם לחו"ל. כל שניתן לחסידי הציונות הכלכלית לנסות לעשות הינו לדאוג לכך, בין היתר באמצעות מיסוי, שהמדינה לא תתפרק מכלל נכסיה ויכולות ההשפעה שלה, באופן שיוותר בידה כוח משמעותי לדאוג לרווחתם של אזרחיה. על מדינת ישראל ליצור משקל נגד לתהליכי הגלובליזציה, אם הינה חפצת קיום. ללא סולידאריות לאומית-חברתית אין לישראל סיכוי רב לעמוד באיומי העתיד. למרבה הצער, הסיכוי לשינוי כיוון אמיתי במדיניות החברתית-כלכלית הינו קלוש.
אם להשתמש בלשונם של נביאי השוק החופשי, כלל לא בטוח שהמשך החיים והמאבק בתוך מדינת ישראל הם העיסקה הכלכלית והאישית המשתלמת ביותר, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הבטחת הביטחון האישי, וזהו הרי העיקר על-פי סולם הערכים הנוהג כיום. בלשונם של האנליסטים הפיננסים, ניתן לומר כי ההמלצה הנכונה, לטווח ארוך, לכל מי שמחזיק מניות בחברה העסקית הקרויה משום מה גם: "מדינת ישראל", הינה למכור, בטרם שוויה של המניה יתדרדר בשוק החופשי.
מתוך גישה זו אני רואה בבנימין נתניהו פוליטיקאי פוסט-ציוני במהותו, להבדיל מהצהרותיו, ובעמיר פרץ אני רואה כפוליטיקאי ציוני מהנוסח הישן. פרץ, בניגוד לנתניהו, מבין באמת את חיוניותה של הסולידאריות החברתית ואת החשיבות הציונית למניעת השתלטות ההון הפרטי על כלל נכסי המדינה. ההפרטה הכלכלית המואצת סופה בהכרח להביא להפרטה אידיאולוגית ולהתפרקות מכל מחויבות חברתית ולאומית. ייתכן מאד שזו תפיסת העתיד כשלעצמי הייתי מעוניין שהציונות תקבל הזדמנות נוספת.
