כל מטען נפץ תקני מורכב משלושה חלקים. נפץ, מאיץ, וחומר נפץ. באין אחד מן המרכיבים הללו חומר הנפץ נשאר אינרטי, לא מזיק יותר מבול עץ.
בשדה הפוליטיקה והתקשורת ישנם בדיוק את אותם מרכיבים. הנפץ הוא ידיעה או אירוע אשר יש לו משמעות פוליטית. המאיץ הוא התקשורת אשר מגלגלת את האירוע לכלל גל נפץ. והחומר הסופי הוא הציבור אשר בסופו של דבר מחליט כיצד להתייחס לאירוע, להצביע, להפגין או כל פעולה ציבורית אחרת. ללא מעורבות של התקשורת אין מאיץ והידיעה הופכת ללא משמעותית.
אור ליום רביעי חובר נפץ אל המאיץ של התקשורת. עורכת הדין ליאורה גלאט-ברקוביץ, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, תיארה כיצד היועץ המשפטי לממשלה, דהיינו התובע הראשי של מדינת ישראל, הורה לאנשיו להקפיא את הליכי החקירה נגד ראש הממשלה, אריאל שרון, בעוד שאר תהליכי החקירה, כגון אלו שנוהלו נגד עמרם מצנע, ימשכו. הפרקליטה הודיעה קבל עם ועולם, כי יש לה גיבוי ממוסמך ומתועד של הדברים הללו. ואכן, אמרה הפרקליטה, הפרקליטות צייתה, וראש הממשלה לא זומן לחקירה שעוסקת בפשעי מימון מערכת הבחירות שלו עצמו, אשר בוצעו בעיקר על-ידי בנו. למותר לציין שאותו בן, עמרי, אכן הורשע, ונגזר עליו עונש מאסר די מגוחך, בעוד שהמוטב העיקרי של פעולתו נשאר חופשי מחקירה.
משל למה הדבר דומה? דומה למשפט נגד המאפייה, שבו הקונסיליירי של הדון נחקר, נשפט, והורשע כפושע, ואילו הדון בעצמו מחוסן בפני המשפט, בהוראת הפרקליט הראשי של המדינה המתגוננת בפני הפשע.
מדוע היה ראש הממשלה זכאי לחומות הבצורות של ההגנה בפני החוק? יש להתבונן מה היו מעשיו באותו זמן. אריאל שרון עסק באותו זמן בסיכול ממוקד של המפלגה שבראשה עמד, והעברת ההינתקות בממשלה ובכנסת, על אפה ועל חמתה של המפלגה אשר בנו שיחד כדי שיוכל לעמוד בראשה. אם זה איננה שחיתות, אינני יודע שחיתות מהי.
מי היה מעוניין ביישום המהיר והאלים של תוכנית ההינתקות? בראש וראשונה מערכת המשפט, אשר שיתפה פעולה בכל האמור לדיכוי כל התנגדות לתוכנית ההינתקות. השופטת אילה פרוקצ'יה אמרה זאת בריש גלי. הציבור המתנגד להינתקות (זה שסימן את עצמו בטלאי כתום) הוא מסוכן מבחינה רעיונית ויש למצות עימו את הדין למען יראו ויראו. לכן כל עצור שלא מסר את שמו, גם אם היה קטין, הואשם אוטומטית בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אישום הגורר עונש מאסר. כל מפגין ליד הכביש, גם אם לא יצר שום הפרעה למהלך התנועה נתפס, נכבל, ונעצר, חלקם עד תום ההליכים.
אם כך, המערכת המשפטית במדינת ישראל, החזיקה את ראש הממשלה אריאל שרון כבן ערובה, כאשר חרב דמוקלס של חקירה מעל לראשו, כל עוד הוא מריץ את מהלך הפינוי האלים של יהודי גוש קטיף ומרכז השומרון. גם את בנו (הקונסיליירי) לא הרשיעה עד אשר הושלם מהלך ההרס המוחלט של אותם חלקי ארץ ישראל. כל זאת בגיבוי מלא של התקשורת אשר אף נתנה למהלך את הכינוי האלמותי "שימור האתרוג".
תקנו אותי אם אני טועה, אבל זו בדיוק הגדרה של רודנות שיפוטית, שבו הרשות השופטת שלא נבחרה בידי איש חוץ מאשר היא עצמה, הפכה למעשה לרשות המבצעת. הרשות השופטת השתמשה בכח שנתן לה המחוקק לכפות על ראש הראשות המבצעת לעשות מהלך אנטי-דמוקרטי, אנטישמי במוצהר, שייזכר לדיראון עולם כאחד מן הזוועות שהמיטו היהודים על עצמם, באופן "דמוקרטי".
מה קרה לפרקליטה אשר חשפה את הפרשה עוד לפני מעשה ההינתקות? היא שילמה בתפקידה וחרם הוטל על ראשה. מה קרה לפרקליט המדינה אשר הורה לה שלא לחקור את מה שהתברר כפשע שיש עימו קלון ועונש מאסר? הוא קודם להיות שופט עליון.
הטיעון שבית המשפט העליון אין לו יד ורגל במה שעושה הפרקליטות הוא שיקרי מיסודו. כבוד השופט רובינשטיין ידע גם ידע שאפסו סיכוייו להעפיל לכס המשפט אלא אם יעשה את המוצא חן בעיני נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. עובדה היא, כי רק לאחר שהגירוש היה לבלתי הפיך קודם הפרקליט רובינשטיין לעליון. רוצה לומר, גם מר אלקים רובינשטיין איננו אלא בובה בידיו האמונות של הרודן במדינת ישראל, נשיא בית המשפט העליון, הפרופסור אהרן ברק. לראייה, כאשר עלה על הפרק מינוייה של רות גביזון, פרופסור למשפטים אשר טוענת להפרדת רשויות אמיתית, כיאות למדינה דמוקרטית באמת, מייד זינק אהרן ברק ממקומו כנשוך נחש, ושלל את מועמדותה מכל וכל, בטענה המופרכת שיש לה אג'נדה. כמובן שלאהרן ברק אין אג'נדה, מכיוון שהוא המדינה. האג'נדה שלו היא האג'נדה היחידה שמותרת במדינת החוק, מכיוון שהוא גם החוק. הוא יודע יותר טוב מאזרחי המדינה מה טוב בשבילם, גם אם יש צורך לפצפץ את גלגלותיהם בידי האלימים שבשוטרים כדי לסבר את מוחם, שהורעל מדברי הוגי דעות ורבנים רחמנא לצלן.
לאחר שהוטל הנפץ לערימת המאיצים האמיצים של התקשורת, סביר היה לצפות לפיצוץ תקשורתי אדיר. אני חוזר על הטענה. מערכת המשפט, במהלך בוטה של שיבוש החקירה, החזיקה את ראש ממשלת ישראל כבן ערובה עד שיבצע את שהטילה עליו. טענה חמורה מאין כמותה. והנה, שקט דממה. במרכז החדשות ילד ערבי המשתובב במרכז נתניה מאחר שאימו הערביה התייחדה עם ערבי תושב האזור במשאית, ולא שמה לב לפעוט. אף לא אחת ממהדורות הבוקר, והצהריים והערב לא התייחסה לנפץ, אלא בביטול. המאיץ לא האיץ, והציבור לא חש את גל הנפץ. הציבור אינרטי, ויצביע ככל אשר תשית עליו הרודנות, בצייתנות, בכניעה, בתקווה, כמו כלב שבעטו בו פעמים רבות, לשקט.
וזה העיקר. במדינה דמוקרטית - טענה כמו זו של פרקליטה בכירה בשרות המדינה הייתה ממוטטת את בית המשפט. הייתה מזעזעת אשיות ארץ. אצלנו, נאדא, נפיחה, וזהו. במדינה דמוקרטית באמת היה קם השופט העליון שהואשם בשיבוש הליכי משפט, והיה תובע את המאשימה בתביעת דיבה מכאן ועד אילת. אך לא. השופט יודע כי כמו האתרוג, גם הוא מוגן בפני התקשורת. התקשורת שותפה מלאה בריקון הדמוקרטיה מתוכן, בהרדמה של הציבור, ובאחזקת הרודנות השיפוטית. הסיבה היחידה שאני יכול לכתוב את האמור לעיל ולצאת נקי היא שאני חסר מעמד ציבורי או תקשורתי. אחרת, תוך חמש דקות היה מגיע השוטר ועוצר אותי בשל בזיון בית הדין, או רקיקה עסיסית על המדרכה, או משהו.
בישראל, אמרת מערכת המשפט, אמרת אהרן ברק. אהרן ברק הוא נשיא בית המשפט העליון אשר קבע, באורח חד-צדדי כי הכל שפיט. הכל שפיט, משמעו שיקוליו של בית המשפט, דהיינו אהרן ברק, נשגבים מעל כל שיקול אחר, כולל זה של הבוחר. מי הם הממשלה והכנסת בפני נשיא בית המשפט העליון? עפר לרגליו. אהרן ברק יכול לומר על עצמו כאשר אמר נפוליאון בונאפרטה L’etat c'est moi המדינה זה אני. ישראל היא מדינת חוק, והחוק נתון לשיקולו הבלעדי של היושב-ראש ברק. נשיאות בית המשפט העליון, וכל הפירמידה המשתפלת ממנה והלאה מבוססות על אמיתות עליונות, על עליונות נפשית ומטפיסית אשר מולה מתגמדים מורשת ישראל, מסורת ישראל, כנסת ישראל ועם ישראל. אמרת מערכת המשפט, אמרת התקשורת אשר איננה אלא משמשת בקודש של מערכת המשפט. גם רוסיה וסין וקוריאה הצפונית מנוהלות בדיוק כך, המערכות הפוליטית המשפטית והתקשורתית הן למעשה אחת, ונתונות למרותו של רודן כל יכול.
יש עוד פכים קטנים במעשייה הזו. היועץ המשפטי לממשלה, זה שהורה על החרמתה של הפרקליטה הנועזת, הינו אליקים רובינשטיין, היום שופט עליון. אותו אליקים רובינשטיין אשר מנע, כיועץ משפטי לשגרירות ישראל בארה"ב, את כניסתו של יונתן פולארד לשגרירות ובזה חרץ את גורלו לשבט, או למאסר עולם. אותו אליקים רובינשטיין אשר עיכב את ההרס בעמונה מתוך ידיעה ברורה שהשופטות המרכיבות עימו את תורנות הבוקר של בג"צ יהפכו את ההחלטה וישחררו את סוסי ואלות המשטרה. המערכת יודעת תמיד מיהו הרכיכה אשר בשעת מבחן יכופף גוו כאגמון, וייתן ידו לנבלה.
מהי הנבלה שבה מדובר? מהי האג'נדה של אהרן ברק ובבואותיו הרבות המשתקפות אלינו מכל כס משפט? האג'נדה היא לרוקן את מדינת ישראל מן התוכן היחיד שלו נוצרה, היותה מדינת היהודים, ולהופכה למדינה אירופאית, כמו דנמרק, או שבדיה, או נורבגיה, או פינלנד. מדינות כה נאורות, כה, מוצלחות, כה יפות, כה שלוות, כה בלונדיות, עד כי לא יעלה על הדעת שמישהו ישרוף אי פעם את דגליהן בחמת זעם. האג'נדה העיקרית של הרודנות השיפוטית, זו אשר יודעת להחזיק ראשי ממשלות כבני ערובה, היא לבטל את זכויות היתר של היהודים בארצם, ובראשן חוק השבות. האידיאל של הרודנות המשפטית היא מדינת "ברית שלום" דו לאומית אשר תבטל כל זכר למדינה יהודית. רק אז תגיע מדינת הרודנות השיפוטית אל המנוחה ואל הנחלה, כמו דנמרק. כדי לעשות זאת יש לדכא עד עפר את הציבור שניתן לכנותו יהודי, אמוני, נאמן ארץ ישראל, עונד הטלאי הכתום, ולא לבחול בשום אמצעי אלים, גשמי ונפשי, כדי לעשות זאת. יש לתת זכויות יתר לערבים, כגון הזכות לביזוי בית המשפט, ולו רק כדי לסבר את אוזנם של היהודים כי החוק והמשפט עויינים את הרעיון של מדינת היהודים. יש לבזות את הכנסת המשתדלת להגן על מדינת ישראל מפני ניצול החוקים הליברליים כדי להקים את תביעת השיבה (אנשלוס) של הערבים. אותו עקרון עומד ביסוד ההחלטה לסגור את השער בפני יהודי נפחד המתדפק נואשות על דלתה של ארץ ישראל, שכן מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, ולא מדינת כל יהודיה. לעומת זאת, חבר כנסת ערבי אשר נפגש ומתאם עמדות עם אויבי ישראל לא צריך להתדפק על דלת הלש המדינה, אלא מתקבל בכבוד מלכים.
התקשורת, זו שנחצבה מאותה מחצבה רעיונית של הסוציאליזם הנאור, בגדה ברעיון היחיד המצדיק את קיומה, דהיינו דיון ממצה ומעמיק וחוקר ודורש בהלכות המנהיגות, בפשיעה, בשחיתות. האידיאל של עקירת הציבור האמוני מן השורש מצדיק כל מעשה נבלה, ואפילו הגנה על השחתת המידות של בית המשפט וראש הממשלה. לראייה, העיתונות הליברלית לא העיזה לצייץ כאשר נסתם פיו של ערוץ שבע, המוצא התקשורתי העיקרי של הציבור האמוני. בידי התקשורת ניתנה הזדמנות פז לחשוף את הרודנות המשפטית בכל ערוותה, אך לא, ערוות מערכת המשפט היא גם ערוות התקשורת.
מכאן והלאה ברור לציבור האמוני כי התקשורת והמשפט קשרו עליו קשר כדי להדבירו באלות ובסוסים, בשלב א', ובנשק חם, בשלב הבא. כבר עתה מבליטה התקשורת את הקוראים לדכא את הכתומים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, דהיינו לירות בהם. לא נותר להם אלא להפנות גבם אל כס המשפט, לעבר העם, אחד אחד וכולם יחד, ולשאול, האם במדינה דו-לאומית חפצתם? האם במוות בחרתם? ואם לאו, תנו בידי כנסת ישראל את הכלים להציב את כס המשפט במקומו הראוי, כמאזן, ולא כרודן. ובאשר לתקשורת? ליברליזציה. לפתוח את הערוצים, לבטל את התקשורת ה"ממלכתית" ולקרוא דרור לתקשורת חפשית.
