ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נחשב למיליונר בקנה מידה ישראלי, אף כי מעולם לא דיווח בפומבי על היקף נכסיו הפיננסי והנדל"ני. מן הסתם הוא יקפיד מעתה לעשות זאת בדיווח השוטף למבקר המדינה, כדי להרחיק מעצמו את אש הביקורת הציבורית שמלחכת סביבו. החוק מחייב, כידוע, שרים שמחזיקים בנכסים וחשבונות בנק בחו"ל, לכלול אותם במסגרת הדיווח שלהם. דין הצהרתם כדי הצהרה בשבועה.
אחרי בחירתו של אולמרט בשנות השבעים הוא הכריז בפאתוס שיכול היה להרשים אזרחים תמימים שלא הכירו אותו מקרוב: "נבחרתי לכנסת כדי למלא תפקיד מסוים, ולפעול, בין השאר, לתיקון עיוותים הנעשים בחברה הישראלית. אני בא לחשוף תופעות חמורות לעורר דעת קהל לטיפול הולם, להניע את הרשות המבצעת ולהתאים סדרי עדיפויות לצרכים האמיתיים של החברה". נופת צופים ממש.
אבל בפועל פעל אולמרט לאורך כל שנות פעילותו הפרלמנטרית כדי לעשות כסף. הרבה כסף, ומהר. בלי לעשות חשבון לאף אחד. מדי פעם הוא זרק עצם לציבור בוחריו. בתקופה שבה היה היתר לחברי הכנסת לשמש כעורכי דין לא בחלו כמה חברי כנסת משפטנים לנצל את פעילותם הפרלמנטרית כדי לעשות לעצמם ולביתם יותר מאשר לציבור שולחיהם.
בתחום זה היה אולמרט המוביל. יצא לו שם של עורך דין על תקן של מתווך, בעל קשרים עם כל גורמי השלטון. יכולת ביצועית ומומחיות ייחודית לקצר דרכים כמעט אל כל משרדי הממשלה והרשויות הממלכתיות למיניהן.
חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד מספר: "אולמרט מיעט להשתתף בישיבות הכנסת ובוועדותיה. הוא עסק רוב הזמן בפעילות משפטית למען לקוחותיו. הוא אמר לי במפורש שהוא רוצה לעשות למען ביתו, ומסתבר שהוא עשה זאת יפה מאוד. כיום אולמרט הוא מיליונר כבד".
כבר באותה תקופה זוהתה אצל אולמרט תכונת הנהנתנות הבלתי מרוסנת, שבאה לידי ביטוי באורחות חייו, נסיעותיו התכופות לחו"ל והתחברותו האובססיבית אל אילי הון בארץ ובחו"ל - מבלי שהטרידה אתו אי פעם השאלה אם יש לחבריו החדשים עבר פלילי וכיצד הם צברו את הונם. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה מערכת קשריו עם המיליונר האמריקני המפוקפק, מרק ריץ', שנמלט מארה"ב לשווייץ מאימת שלטונות המס בארה"ב, שביקשו להעמיד אותו למשפט על עבירות חמורות. אולמרט פנה בשעתו אל הנשיא ביל קלינטון, בבקשה שיסדיר לו "חנינה" שתאפשר לו לחזור לארה"ב.
עיסקה רדפה עיסקה, מעגל אילי ההון הבינלאומיים של אולמרט התרחב בהדרגה גם לארצות נוספות, וכלל גם אילי הון מאירופה. בין השאר, שימש אולמרט פרקליטו של איל ההון הרוסי היהודי שבתי קלמנוביץ שהתגורר בארץ, התקרב אל כמה אישים פוליטיים מרכזיים שהואשם מאוחר יותר בריגול נגד ישראל.
בכל מקרה, אולמרט היה אחד הפוליטיקאים הראשונים שזיהה את האוליגרכים שהגיעו לישראל במרוצת השנים, מבלי שטרח לבדוק את ציציותיהם המוסריות. לא במקרה אילן ההון ארקדי גאידמק הוא רק אחד מידידיו מקרב האולגרכים; ולא במקרה שיכנע אותו אולמרט לרכוש את קבוצות הכדורגל של בית"ר ירושלים. עוד נחזר לנושא זה בהמשך הסידרה.
בראשית דרכו המשולבת כמשפטן וחבר כנסת מצא אולמרט שיטה מתוחכמת לרכישת לקוחות מקרב אנשי העסקים בארץ והמשקיעים הזרים, שהתעניינו ברכישת פרויקטים שונים בארץ. בשעתו, כאשר הייתי עתונאי חוקר בידיעות אחרונות, חשפתי את השיטה כאשר התגלגל לידי מסמך מאלף שנכתב על-גבי נייר המכתבים של אולמרט, עורך הדין, שלידו נוספו שתי מילים נוספות: "חבר כנסת". אין צורך להדגיש את המשמעות התואר הכפול כ"מקדם מכירות". המכתב מוען למשקיעים פוטנציאליים בארץ ובחו"ל, ובו הציע להם אולמרט להשקיע בהקמת מרכז רפואי פרטי חדש בירושלים (מדיקל סנטר).
לא קשה היה לנחש מדוע עסק עורך הדין חבר הכנסת אהוד אולמרט בתחום הרפואי. אליעזר שוסטק, מראשי מפלגתו אז, שימש שר הבריאות. דלת משרדו הייתה פתוחה בפני אולמרט כאשר הגיע בשירותם של לקוחותיו ושאב מידע על הפרויקטים שעומדים על הפרק (כשאולמרט היה שר בריאות הוא היה מעורב בפרשה אחרת שעליה נרחיב את הדיבור בפרק אחר בסידרה).
התקשרתי אז לקבל תגובה מאולמרט כדי לברר את נושא ניצול מעמדו הפוליטי לעסקיו הפרטיים על נייר המכתבים של משרדו. אולמרט אמר לי: "זו הייתה טעות של מזכירה". אמרתי לו שאני מתכוון לפרסם את התגובה הזאת והוא ענה לי: "לא כדאי לך להתחיל אתי, אני יכול לפגוע במעמדך בעיתון".
אולמרט ניסה למנוע את הפרסום, כפי שנהג לאורך השנים לגבי פרסומים רבים אחרים בכלי התקשורת. לאחר שהדבר לא עלה בידו מצא דרך בדוקה להעניש את העיתון - חומרים פוליטיים בלעדיים הודלפו לעיתון המתחרה, מעריב. מאז חיכה לי אולמרט בפינה. המשכתי אומנם להתעניין בפעילותו הגלויה והנסתרת, אבל הערכתי שהניצחון שלי יהיה קצר מועד.
ככל שאולמרט עלה במעלות הפוליטיים, והפך, בין השאר, לחבר ועדת החוץ והביטחון, חבר ועדת המשנה לשירותים חשאיים ומקורב מאוד לראש הממשלה יצחק שמיר, ובידיו התרכזו כמויות גדולות של סקופים, גברה תלותם של כלי התקשורת בו, והיה ברור שמוקדם או במאוחר אני אפסיד במערכה מול האינטרסים של העיתון.
אולמרט לא הצליח אומנם להביא לסילוקי מהעיתון, אבל חשתי שצעדי המקצועיים הוצרו. לא התפלאתי גם בשבאחד ימים פנתה אלי תמי מוזס-בורוביץ, אז בעלת מניות בעיתון, ושאלה אותי: "מה יש לך נגד אולמרט, אולי תניח לו".
אחרי שהכנסת החליטה לאסור על חבריה לעסוק בו-זמנית גם בעריכת דין, הוריד אולמרט פרופיל ושוב לא נראה במשכן בחברת לקוחות. באופן פורמאלי הוא פרש ממשרד הפרקליטים שבו היה שותף, אבל היו סימנים לכך שהחיידק המשפטי לא זנח את אולמרט.
בעסקת הכשרת הישוב המפורטת להלן, שנרכשה על-ידי איש העסקים יעקב נמרודי, גבה אולמרט את שכר הטירחה כאשר היה כבר שר בממשלה. עסקה זו מבהירה היטב כיצד ניצל אולמרט את תפקידיו הציבוריים כדי להתעשר באמצעות תיווך למכירת החברה ציבורית - הכשרת הישוב, שהייתה בבעלות משותפת של הסוכנות היהודית ובנק לאומי.
הכשרת הישוב היא חברה עתירת נכסים, בנייני מגורים ומסחר, חלקות אדמה, מלונות ואחזקות ברחבי הארץ. כדי להשיג שליטה בחברה אטרקטיבית זו היה צריך לרכוש חבילת מניות יסוד שהייתה בידי רשות החברות של הסוכנות וכן אחזקות שהיו לבנק לאומי בחברה.
נמרודי סיפר: "הוצע לי להשתתף במכרז לרכוש את השליטה בחברה יחד עם שני שותפים. אבל אני העדפתי ללכת למכרז לבד. אחרי שהגעתי ארצה יצר אתי אולמרט קשר ואמר לי שהוא יכול לטפל בעסקה. ייפתי את כוחו לפעול בשמי. ברגע האחרון הגשנו את המכרז לבנק לאומי וזכינו".
רכישת המניות שהיו בחזקת בל"ל לא היה די כדי להשיג שליטה בחברה. לשם כך היה צריך לרכוש את המניות שבידי הסוכנות. לגבי רכישה זו התעוררו כמה שאלות נוקבות.
עבור השגת המניות של הסוכנות קיבל אולמרט מנמרודי 250 אלף דולר. לאחר הרכישה הפגיש אולמרט את נמרודי עם איל ההון הישראלי הבינלאומי, יוסי ברנדר, שרכש לתקופה מסוימת חלק ממניות הכשרת הישוב ונכנס כשותף. במהלך העסקה נסע אולמרט בפעם המי יודע כמה בשליחות הבונדס למסע הרצאות וגיוס תרומות. כמו תמיד ניצל אולמרט את הנסיעה כדי לחפש משקיעים ועסקים.
אולמרט, שהיה עדיין חבר כנסת, תבע מנמרודי להעניק לו מאות אלפי דולר נוספים כשכר טירחה בשל התיווך עם ברנדר. נמרודי סירב. בסופו של דבר הסכימו השנים שיו"ר דירקטוריון דיסקונט דאז, יוסי צ'חנובר, יהיה בורר והוא פסק לאולמרט 200 אלף דולר נוספים (אגב: בנק דיסקונט, כמו גם גופים ציבוריים וכלכליים אחרים, רכש בעבר ציורים פרי מכחולה של הרעיה עליזה אולמרט ולא ראו בכך טעם לפגם). יתרת דמי התווך לאולמרט בשנת 1989, שנה שבה כיהן כבר אולמרט כשר הבריאות. התשלום נעשה באמצעות עורך הדין אוריאל מסר. עוד נחזור אליו בהמשך.
אחד הסיפורים הקלאסיים הוא התרגיל המשותף שעשה אולמרט עם חבר הכנסת לשעבר, אברהם שפירא, בשעה שהלה כיהן כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת כדי לאשר סיוע מדינה בסך שישה מיליון שקלים לקבלן הירושלמי מתיתיהו ליפשיץ שנמנה על ידידיו הקרובים של אולמרט.
חברת הבניה של ליפשיץ לא הופיעה, אומנם ברשימת חברות הבניה במצוקה הזכאיות לסיוע, אבל דבר זה לא הרתיע את אולמרט לבצע תרגיל משותף עם שפירא מכספי הציבור. אולמרט "הזדמן" במקרה לישיבת הוועדה, והמליץ בחום להעניק את הסיוע לליפשיץ. שפירא עזר וידע שאולמרט יתגמל אתו. יד רוחצת יד. כאשר נשאל אולמרט אחר כך מה הוא עשה בישיבת הוועדה השיב: "עברתי שם במקרה".
לאחר מכן התברר שאולמרט רכש מליפשיץ בית יקר ערך ברחוב כ"ט בנובמבר, שאותו מכר בינואר 2004 במחיר 2.7 מיליון דולר למיליארדר דניאל אברמס, בתיווכו של עורך הדין יעקב נאמן (עסקה שנויה במחלוקת זו נבדקת עתה כידוע על-ידי מבקר המדינה).
אולמרט טען שהקומה העליונה של הבית שבה הושקע מאמץ מיוחד אינה שלו ומתגוררת בה בתו של עורך הדין יעקב נאמן, שקשריו עם אולמרט היו מאז ומתמיד הדוקים ביותר. נאמן גמל לו בהזדמנות אחרת כאשר העמיד את משרדיו בבירה לרשות מטה הבחירות של אולמרט, והגדיל לעשות כאשר העיד לטובתו במשפט חשבוניות המס של הליכוד.
המחיר ששילם אולמרט לליפשיץ עבור הבית המשופץ לא נחשף עד היום, ולא ברור גם אם המחיר המיוחד מהווה ערך מוסף לשכר טירחה שגבה אולמרט עבור גיוס כספי מדינה לקבלן שלו. הסכום שאולמרט קיבל מ- שישה מיליון הש"ח נותר סוד מקצועי בין עורך דין ללקוח שלו, וקרוב לוודאי שמעולם לא נחשף בפני חברי ועדת הכספים שהצביעו עבור העברת כספי המדינה לליפשיץ. יש הטוענים שאולמרט לא עשה שירות ללא תמורה. אולמרט טוען שלא קיבל כל הנחה.
הקבלן ליפשיץ השיב לי בשעתו, בתשובה לשאלתי: "אני לא יכול לומר לך את הסכום המדוייק שאולמרט שילם לי, אבל הוא קיבל ממני הנחה יפה בהחלט". אולמרט אמר לי בשעתו שלא קיבל כל הנחה מליפשיץ.
לא קשה היה לי להחליט למי מבין שניהם היה עלי להאמין.
