ההורים שלי, שעלו לארץ בשנת 1934, לא האמינו בבנקים, על אף העובדה שאז היו בפלשתינה בנקים מפורסמים ובעלי מעמד בינלאומי כמו פ.ק.או. או בנק אנגלו-פלשתיין. ההורים שלי העדיפו כסף ביד, באמבטיה, בבוידעם או מתחת למזרן, על עיסוק עם פקידים, יהיו אשר יהיו.
כמעט חצי יובל שנים נדרשו כדי לשכנע אותם לפתוח חשבון בנק. הסברתי להם, שוב ושוב, שמסוכן ללכת לקולנוע מוגרבי או לשבת על קפה ועוגה בגינתי, עם ארנק או כיס מלאים וגדושים בכסף. "יש לכם סניף ליד הבית," הצעתי להם, "אני אגש אתכם לסניף, כאן בפינת ביאליק, לא תצטרכו ללכת יותר מאשר מספר צעדים מהבית."
"ליד הבית?", השתמוממה אמי, "איפה יש כאן בנק?". "כאן", אמרתי לה והולכתי את שניהם, יד ביד, לעבר סניף בל"ל בפינת אלנבי-טשרניחובסקי, בלב תל אביב. לא אשכח את הבעת הפנים של הורי למראה הפרוצדורה שנראתה להם ארוכה ומסובכת. אך כאשר נשאל אבי אם הוא רוצה להזמין פנקס המחאות - הוא הסתובב ושאל את אמי (ביידיש): "וואס איז דוס?" (מה זה?). התערבתי ואמרתי שאם יש להם כבר חשבון בנק, מן הראוי שיהיה להם גם פנקס המחאות, "כי אחרת תצטרכו שוב ללכת עם כסף ביד ולא בשביל זה הבאתי את שניכם לכאן…"
רגע ארוך מאוד עבר עלינו ועל פקיד הבנק, לפני שאבי פסק: "מאן דארפ' נישט" ("לא צריך"). אני זוכר את התגובה שלי: "לא צריך - לא כסף."
שנים אחרי, כאשר אבי החזיר עודף יותר כסף מאשר קיבל עבור הסחורה שמכר בחנותו, הבנתי שבכל זאת צריך לעשות משהו בעניין ההמחאות. שכנעתי אותו לבוא עמי לבנק ושם, בנוכחות המנהל (ספורטאי עבר מפורסם בזמנו ומכר שלי שנים רבות) חתם אבי על ההזמנה לפנקס המחאות. בירכתיו במזל-טוב והשאלה הראשונה שלו הייתה (אבא דיבר גם עברית): "מה עושים עם זה?"
אבי עליו השלום, החזיר את נשמתו לבורא העליון ביולי 1989 ובעלת החשבון נותרה אמי, כשאני הוא הנאמן לצדה. כאשר עברה להתגורר בבית אבות, ביקשתי שכל ההתכתבות בעניינה תתקיים באמצעות כתובתי, ואמנם כך היה.
ברור שכספים גדולים לא נכנסו עוד לחשבונה של אמא. מקסימום דמי ביטוח לאומי, ממנו ננגסו מדי חודש הסכומים שהיו מיועדים לקופ"ח מכבי ו/או תרופות. כך התנהל לו החשבון בסולידיות וללא הפתעות. דפי החשבון ניראו דומים אחד לשני כמו שנראה דף חשבון, כולל המרכיבים הקטנים של "דמי ניהול", "מידע לאומי", ועוד כאלה.
השבוע קיבלתי מהבנק הודעה (נושאת תאריך 27 באוגוסט) ובה פירוט חשבונה של אמי בשקלים. בסיום, במסגרת, הופיעה הודעה נוספת: "לקוח נכבד, הרינו להודיעך כי חשבונך זה נסגר על ידינו." בצד היתרה מופיעים שלושה אפסים 0.00. זה מה שנותר בחשבונה של אמי.
למרבה הצער אמי כבר לא "לקוח נכבד" ולא יכלה לקרוא את המסמך שלמעשה נשלח לה. אמא הלכה לעולמה ב-29 במאי השנה, ולמרות שיידעתי את הבנק בדבר מותה מייד אחרי השבעה, המשכתי לקבל "פירוט חשבון." קצת מעצבן, הייתי אומר, אך מעצבנת לא פחות היא דרך סגירת החשבון. מסתבר, וזה לא חדש, שהבנק לוקח מהחיים. אבל זה שהוא לוקח גם מהמתים - זה חדש בשבילי, ואולי זה לא צריך להפתיע, בדרך שבה מתנהלים הבנקים היום.
הביטוח הלאומי היה הראשון לדעת שאמא אינה עוד ברשימת זכאי הביטוח. יום קודם פטירתה, ב-28 במאי, נכנסו לחשבונה דמי הביטוח האחרונים. ביוני, יולי ואוגוסט - כבר חסכו בביטוח הלאומי את דמי הביטוח, אך הבנק - לא ולא. הוא המשיך ב"קטנות" ומרגיזות כמו דמי ניהול (יומיים אחרי מותה, טוב הייתי עסוק ב"שבעה" ומניין להם לדעת?), דוח קבועים (מה זה?) ב-31 ביולי (לא הרבה, 10 ש"ח בסך הכל), עד שהחלטתי להוציא את הכסף האחרון מחשבונה ולהותיר שם רק 30 ש"ח, אותם ביקשתי להעביר לחשבוני בבנק אחר. כל זה - אני מדגיש, כאשר בידי הבנק תעודה המעידה על פטירת אמא, כאמור ב-29 במאי.
ומה אתם חושבים עלו בגורל אותם 30 שקלים שלבקשתי הועברו לחשבוני ושמהם זוכיתי ב-28 בלבד? להיכן נעלמו שני השקלים האחרונים בחשבון?
הנה הפירוט של שני השקלים האחרונים בחשבונה של גב' בינה לרר בסניף ביאליק של בל"ל בתל-אביב: 2.42 ש"ח ניגבו בתמורה לד.נ. סגירת חן (סגירת חשבון, אני משער) ועוד 0.18 אגורות ניגבו בעבור "סגירת חשבון". כך הושלם הסכום לשני שקלים. ואל תקלו ראש בשני שקלים. שניים ועוד שניים הם ארבעה וכו'...
כך נסגר מעגל והחשבון של אמא בינה לרר, שהיתה ילדה בת שלוש כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה, בת 22 כאשר ילדה אותי, בנה היחיד ובת 22 וארבעה חודשים כאשר הימרתה את פי אמה, סבתי עליה השלום, כאשר החליטה ללכת בעקבות אבי ולעלות לפלשתינה/א"י.