ב- 11 שורות בגיליון שבת של ידיעות אחרונות הוכיחה יעל גבירץ, שחור על גבי לבן, את הטענות של בנימין נתניהו ומטהו על איפה ואיפה ביחסה של התקשורת אליו לכל אורך מערכת הבחירות. ראו מה דחסה העיתונאית לתוך אייטם בן 11 שורות במדורה "כוכבי הבחירות", בסעיף "ביבי": "הפוליטיקאי השנוא ביותר"; "פונק בארוחות חינם וכייס את האזרחים"; "הפקיר פצועים בשטח";"הוביל את מפלגתו למפץ", "עכשיו... באה שעת הנקמה"...
זה אולי לא מפתיע שארס זה הושפרץ מעטה של גב' גבירץ, זו שבספר ביוגרפי על יצחק בן-אהרן - מנהיג ההסתדרות בן ה- 100, מקום 120 ברשימת העבודה - חזרה מפיו על עלילת הדם נגד הימין בפרשת רצח ארלוזורוב, כאילו לא ארע דבר ולא נתגלה דבר ב- 73 השנים שחלפו מאז. כן, זהו אותו בן-אהרן שסירב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית בבחירות-המהפך ב- 1977. הרוויזיוניסטים רצחו - נאמר שחור על גבי לבן בספר שיצא לאור ב- 2003. הן הספר והן המאמר, שניהם מאת אותה גברת גבירץ, פורסמו בידיעות אחרונות. הראשון בהוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, השני ב"מוסף לשבת" בעיתוי המכריע ביותר לקראת הבחירות ביום ג'.
אז באמת אין לי ציפיות ולכן גם לא טענות לגבירץ. הטענות כל כולן הן לבעלים של ידיעות אחרונות, שמאפשרים פירסומי-שיטנה כאלה הן בספר והן בעיתון, ונותנים לעיתונאית המוטית שלהם חופש השתלחות בימין של 1933 כמו גם בימין של 2006, ללא כל מעצורים, ללא התערבות של יד עורכת ומאזנת. כנראה מה שלא היה מתאפשר כלל וכלל בימים של עיתונאות א-פוליטית בידיעות אחרונות של ד"ר רוזנבלום ובנו משה, יכול לצמוח בגינה של גינת.
אז להגיד שהתקשורת לא רודפת את ביבי, לא משחירה את פניו? נו, באמת. הבאנו רק דוגמה אחת, בוטה במיוחד, ואין אנו רוצים להיכנס לסוגיית ה"אתרוגיות" כלפי המפלגה ה"מנצחת", המורכבת בעיקרה מפליטי הליכוד והעבודה, שחברו אלה לאלה, כדי לכבוש שלטון וכסאות. כן, התקשורת כבר "קבעה" מי המנצח, ולכן הבחירות משעממות, כביכול, ורק צריך להטיל עוד קצת רפש פה ובוץ שם במי שמנהיג מעמדת נחיתות תקשורתית זועקת לשמיים את נאמני הליכוד, אלה שלא הלכו לרעות בשדות השמאל ולא המירו אידיאולוגיה בכסאולוגיה.
למרות התקשורת, ניכרת ברחוב התפכחות משכרון קדימה, ונראה שהדבר יבוא לידי ביטוי בקלפיות, כאשר רבים ממצביעי הליכוד בעבר, שבסקרים "עברו" לקדימה, ישלשלו בכל זאת את פתקי מח"ל בהמוניהם, כשם שמצביעי העבודה בעבר יחזרו לאמ"ת שלהם. יהיה פה שילוב של שכל ורגש, כאשר לרגש, הבה נודה, תפקיד חשוב. כאשר איש ליכוד מובהק, לא מהפעילים, לא מאלה שקיבלו מקומות נאים ברשימת קדימה, יעמוד מול שורת הפתקים ויתלבט בין כ"ן למח"ל, האם לא ינחו אותו ראשו ולבו ליטול מח"ל?
ההכרעה איפוא טרם נפלה, למרות התרברבותו של ראש קדימה, באקט של חיקוי לרברבנותו הדומה בבחירות הקודמות של מס' שתיים שלו, "מיסטר לוזר", כי "אנחנו כבר ניצחנו". הבחירות טרם הוכרעו, למרות "פסיקתם" של יעל גבירץ והקולגות שלה (איך הודה עיתונאי בכיר בפומבי? - בקרב העיתונאים 80% מצביעים קדימה).
עכשיו הגיע תורו של הוד מעלתו הבוחר לדבר בפתקים. למרות שטיפת המוח שנעשתה לו בשבועות האחרונים, בכוחו להביס את העיתונאים והסוקרים, בעלי הטורים והפרשנים מדושי העונג השחצני, ולהוכיח כי יש דמוקרטיה בישראל. עוד יש סיכוי ויש עתיד למפלגות אידיאולוגיות ולא אופורתוניסטיות. ולכן, במוצאי יום ג' אנו עשויים לראות שיותר מצביעים מן הצפוי - על-פי הפרשנים והסוקרים - הצביעו בכל זאת העבודה, הצביעו בכל זאת הליכוד, לא נרתעו מפני ההסתה נגד פרץ ולא מפני ההסתה היוצאת-דופן נגד נתניהו.
אי אפשר שלא לומר לסיום גם כמה מלים אישיות. כואב הלב במיוחד על עזיבתם של זאב בוים ויואל חסון את שורות הליכוד, את הירתעותם מפני התמודדות על מקום בכנסת בצורה דמוקרטית בגוף הבוחר שאחריו חיזרו במרץ רב כל השנים, והעדפתם ללכת "על בטוח" במחיר שילוב-ידיים עם שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק.
ידעתי גם ידעתי את כמיהתו של יואל, לשעבר ראש ההנהגה הארצית של בית"ר, שנחשב לימין שבימין בליכוד, מוכשר ושאפתן, למקום בכנסת. לא ידעתי עד כמה יהיה מוכן להרחיק לכת להגשמת המטרה, שאכן היא בהישג יד של ממש. ובאשר לזאב בוים, אף הוא בית"רי שורשי, איש נחלת ז'בוטינסקי, בית ליד בית אולמרט התם, אחרי התדהמה הראשונית על "עריקתו" מן הליכוד, הנה באה ההפתעה השניה בדמות הכרזה שיצאה מפיו באסיפת בחירות בקריית גת, בה כיהן בעבר כראש העיר. וכך אמר למתכנסים: "צריך להצביע כמה שיותר לקדימה, כדי לדאוג לזאביק, ליציבות הממשלה ולמדינה". שימו נא לב לסדר הדברים ולסדר העדיפות של שר בישראל, ידיד וחבר, שהלך להבטיח לעצמו כסא בכנסת וגם בממשלה. ה"אני" קודם למדינה!
גם זה חומר למחשבה, בוודאי בשביל ציבור תומכי הליכוד, כאשר יעמדו בקלפיות וידאגו בהצבעתם באמת למדינה ולא לזאביקים וליואלים.