בשנים האחרונות, בעקבות חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נושא הפיצוי על הפקעת קרקעות עלה מדרגה ורשויות המדינה, הרשויות המקומיות, כמו גם גופים גדולים כמו מע"צ, רכבת ישראל, ועוד, משלמים פיצויים בגין הפקעה. אולם עדיין נאלץ האזרח הנפגע על-ידי תוכנית ו/או הפקעה לעבור משוכות לא מעטות בדרכו לקבל פיצוי ראוי.
המייצגים, עוה"ד ושמאי המקרקעין המנהלים תביעות מסוג זה מדי יום, נאלצים להתמודד עם טענות סף רבות שמנסים הגופים המשלמים הנ"ל להעמיד בדרכם של מבקשי הפיצוי, וזאת למרות שמדובר בפגיעה בקניין. זאת בין היתר על-ידי העלאת טענות של התיישנות התביעות ו/או טענות של צורך בתשלום אגרה על-פי הסכום הנתבע.
יצוין, כי מדובר בשתי טענות שלא הועלו בעבר הרחוק על-ידי הנתבעות בפיצויים, והחלו לעלות רק בשנים האחרונות. ככל הנראה הסיבה לכך היא העלייה בתביעות הפיצויים נגד גופים אלו, גם לאור ההתפתחות התשתיות הנרחבת, וגם בשל התפתחות מודעות הציבור לזכויותיו בנושא.
שני הנושאים הנ"ל עלו ונידונו בבית המשפט העליון בשבועות האחרונים, והמגמה העולה מהם אינה אחידה ומעידה על דעות שונות וחוסר אחידות. על כן עולה ביתר שאת הצורך בתיקון חקיקה שיגדיר מפורשות את כל נקודת המחלוקת, ככל שניתן, הנוצרות משום שמדובר בחקיקה מנדטורית הבנויה "טלאי על טלאי".
בנושא האגרות - בפסק-הדין שניתן ברע"א 9075/05 בעניין לוין נ' ו"מ הרצליה, נדונה תביעת בעלים כנגד העיריה. לאחר שנתברר להם שקרקע שנמכרה על ידם לעיריה, לטענתם "בנזיד עדשים", שונה יעודה מיד לאחר מכן, כך שהעיריה "התעשרה על חשבונם", עתרו לקבל את הקרקע חזרה מכוח הוראות סע' 195 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965, שבו נקבע שקרקע שהופקעה ושונה היעוד חזרה ליעוד שאינו ציבורי, יש לאפשר לבעלים לקבל חזרה את המקרקעין (אף על-פי שאין מדובר בהפקעה ממש, אלא כאמור בהעברה רצונית, נטענו בעניינה הטענות האמורות).
העיריה טענה שעל הבעלים לשלם אגרה בשיעור ניכר לקופת בית המשפט, וזאת במגמה לחסום דרכו, ואילו הבעלים הסתמך על הפטור בתקנה 20(15) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח-1987 שקובעת בין ההליכים הפטורים מאגרה תובענה בעניין הקניית רכוש לצרכי ציבור לטובת הציבור לפי דין, או לביטול הקניה כאמור.
בית המשפט קיבל את עמדת הבעלים, שיוצגו ע"י עו"ד קמר, תוך שציינו כי החשיבות היא עמדת המדינה שמקבלת את האגרה, שהסכימה לאגרה המופחתת בעניין זה, וקבע כי עמדת העיריה שהינה נוגעת בדבר, הינה משנית, וכן קבע בית המשפט שיש ליתן לאגרות פירוש מקל על-מנת שלא לחסום גישה, קו"ח כאשר מדובר בהפקעה שהינה פגיעה בקניין.
ראוי לעיין בעניין זה בפסק דין שכבר ניתן בעבר על-ידי בתי המשפט בנסיבות דומות בע"א 3040/03, בעניין דאוד, ובו פטרה כבוד השופטת דותן מאגרה, תוך ביקורת על הנתבע שניסה להעלות טענת אגרה כחסימה.
פס"ד נוסף ורחב (תרתי משמע) שניתן בימים אלו הינו פסה"ד בע"א 5964/03 בעניין ארידור נ' ו"מ פ"ת, בו נדונה שאלת התיישנותה של תביעת הפקעה. בעוד שהעיריה ע"י עו"ד ריינהרץ ואלפר טענו כעמדת המחוזי כי התביעה נתיישנה שכן חלפו כ- 40 שנה ממועד ההפקעה, הרי שהבעלים טען כי תביעת הפקעה אינה מתיישנת.
בפס"ד, שבו נפרד כבוד השופט חשין מבית המשפט, הוצגו 3 דעות שונות, בעוד שהשופט חשין סבר כי תביעת הפקעה אינה מתחילה להתיישן עד שהגוף המפצה אינו כופר בחובתו לשלם, שכן מדובר במעין פקדון של המדינה לאזרח הנפקע, הרי שכבוד השופטת ארבל סברה כי ספירת ההתיישנות מחלה עם מימוש המטרה הציבורי, לדוגמא סלילת הכביש, והשופט גרוניס סבר שמועד תחילת ההתיישנות מחלה עם תפיסת החזקה, הנושא הועבר לדיון נוסף.
לדעת הח"מ, בכל הכבוד, אין כל מקום להחיל חיוב באגרה על-פי סכום התביעה על נפגע/נפקע, שלא רק שנפגע עקב נטילת מקרקעיו, הוא גם נאלץ לשלם ממון רב לשמאים ולעורכי דין, וגם תחסם דרכו לגישה לבית המשפט, שכן ייאלץ לגייס סכומי כסף ניכרים על-מנת לבקש את הפיצוי.
כמו גם שלא ייתכן שמדינה תטען התיישנות, לאחר עשרות שנים בהן החזיקה ועשתה שימוש בכספי הפיצוי, ללא תשלום לבעלים, כאשר כספים אלו משולמים תוך חישוב של מרבית התקופה שחלפה ללא ריבית כלל אלא בהצמדה למדד בלבד, וכאשר המחוקק נתן למפקיע את האופציה לבחור להפקיד כספים אלו בקופת בית המשפט ולהגן על עצמו, ואילו זה בחר מיוזמתו שלא לעשות כן אלא לעשות שימוש בכספים משך תקופה ארוכה.
