כשהלכתי ל'לא על זמירים' של תיאטרון באר שבע ידעתי שמדובר במחזה של טנסי ויליאמס ותו לא. זה לכשעצמו הספיק כדי לגרור אותי בליל סגריר לתיאטרון 'יהלום' ברמת גן. טנסי ויליאמס, מגדולי המחזאים המודרנים, אחראי לכמה מנכסי צאן ברזל של הדרמטורגיה העולמית: 'חשמלית ושמה תשוקה', 'חתולה על גג פח לוהט' ו'ביבר הזכוכית'. כולנו זוכרים את הזעקה המצמיתה של מרלון ברנדו ב'חשמלית': 'סטלה! סטלה!' שנכנסה לפנתיאון הקולנוע.
כשעיינתי בתוכניה התחוור לי מדוע לא שמעתי על 'זמירים'. בעצם, הסיפור מאחורי המחזה מהווה בעצמו שלד למחזה חדש. מדובר ביצירת בוסר שטנסי ויליאמס כתב ב- 1938 ומסר למרצה שלו לדרמה. כידוע, אז לא היו מחשבים וכיו"ב פטנטים וכתב היד הלך לאיבוד. לויליאמס, אז מחזאי מתחיל, לא היה עותק מהמחזה וכך נעלם הטקסט בתהום הנשייה.
עד שיום בהיר אחד, אחרי שישים שנה, השחקנית הבריטית ונסה רדרגרייב שביקרה בארצות הברית עיינה במסמכים של ויליאמס בספרייה אוניברסיטאית ומצאה את הטקסט. רדגרייב קלטה מיד את העוצמה הדרמטית הגלומה במחזה וחשבה שהוא מתאים לקורין אחיה. ואכן ב- 1998 המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון הלאומי הבריטי. ההמשך הוא כבר היסטוריה.
המחזה מספר על מקרה אמיתי שקרה בבית כלא בפנסילבניה. קבוצת אסירים התקוממה נגד תנאי מאסרם האיומים ופתחה בשביתת רעב. כדי לדכא את המרד הם הוכנסו לתנורי הסקה וארבעה אסירים ניצלו בחום הלוהט.
ויליאמס הצעיר קלט, כבר אז, שבית כלא מעצם טבעו הוא מציאות שמייצרת סיטואציות דרמטיות חזקות, ומי אם לא הוא ידע ללוש חומרים כאלה ביד אמן? אז נכון שמדובר במחזה בוסר של מחזאי מתחיל, אבל כמו בכל היצירות המאוחרות שלו גם כאן כבר יש את הדחיסות, היצריות, החושניות, האלימות, המחנק, הסגירות, המתח וההתנגשות בין ניגודים: דיעות קדומות וקרתנות מול רוח החופש.
שמו של המחזה - 'לא על זמירים' - הוא פראפרזה של ויליאמס לשירו של ג'ון קיטס 'שיר הלל לזמיר'. כמו ברכט, גם ויליאמס סבר שלתיאטרון תפקיד ושליחות חברתית, שהוא צריך לחשוף בעיות, עיוותים ומחלות ולא לשורר על ציפורים ויופיו של הטבע.
הבימאי הצעיר רועי הורוביץ, התפאורן במבי פרידמן והמוסיקאי דניאל סולומון, הצליחו ליצור במינימום אמצעים מציאות דחוסה, מהבילה ואינטנסיבית.
אומנם ההצגה מועלית בתיאטרון באר שבע, אבל במקור היא הועלתה כהצגת סיום בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין. נתן דטנר קלט את האנרגיות המתפרצות של השחקנים הצעירים (המצויינים), הוסיף את עמוס לביא, שחקן בשל וכריזמתי ואת אסתי קוסוביצקי הותיקה והטובה - והתוצאה היא הצגה חזקה, סוחפת ומרגשת.
פרטים: מאת: טנסי ויליאמס.
תיאטרון באר שבע.
בימוי: רועי הורוביץ.