6, 13, 21, 45, 67, 113... מה אומרים לכם המספרים הללו? לא, אין אלה מספרי הלוטו, גם לא מספרים מתחום הימורי הספורט. בעצם אולי, כן, ככל שמדובר בארץ מסויימת, השוכנת מזרחה לנו. הפעם ניחשתם - עירק. שם מתנהל "ספורט" יומי מסוג שונה לחלוטין, ספורט נורא שבמסגרתו מוסלמים טובחים במוסלמים. המספרים הנ"ל של ההרוגים היומיים משתנים בהתאם להצלחת הרוצחים-המתאבדים. במדינה ששמה עירק, שיעים טובחים בסונים ולהיפך, נחלי הדם זורמים ברחובות בגדאד ושאר הערים ברחבי המדינה, מעשה של יום-יום, שאילו היה מתרחש במדינה אירופית, היה זוכה לכותרות ענק.
זר לא יבין זאת. לא קל להתעמק במקורות השנאה ההדדית בין פלגי האיסלאם. שורשיהם מרחיקים עד למאה השביעית עת ייסד מוחמד את דת אללה, וזו התפשטה, התפצלה וכבשה. ברור דבר אחד: השנאה הפנימית, הבין-עדתית, הנכונות לפתור מחלוקות באמצעות שפיכות דמים, איננה תופעה חדשה בארצות האיסלאם. האכזריות כלפי האח איננה נופלת מהאכזריות המופעלת כלפי ה"כופר" ובמיוחד אם הוא יהודי. זה כמה שנים שאנו הישראלים "טועמים" מאכזריות זו, שמניעה אותה משטמה אנטישמית לעם היהודי ולמדינתו.
כל פיגוע של מחבל-מתאבד, כל מטען שמונח במקום ציבורי, כאשר בנו המדובר, זוכה אצלנו לכותרות ראשיות, לכיסוי נרחב, מלווים בזעם לא עצור, במראות קשים של חללים, פצועים, בני משפחה שכולים. לפעמים נמצא אצלנו גם מי ש"יסביר", "יבין", את המצוקה של משלחי הפצצות החיות, את חוסר הברירה שלהם אלא לשפוך דמם של ישראלים - זקנים, צעירים, נשים, ילדים, תנוקות - כדי להשיג את מטרותיהם ה"צודקות". יהיו מי שיגידו, כי הקסאמים המשוגרים ללא הבחנה מתחום רצועת עזה, הם "רק גמול" על ההפגזות והחיסולים של ראשי הטרור על-ידי צה"ל.
אבל מה באשר לעירק? מה זה בכלל נוגע לנו? מה זה צריך לעניין את התל-אביבי המתענג משמש ים-תיכונית אביבית, או מטייל בפארקים או עורך קניותיו במרכזי הקניות ובקניונים (או, למשל, רוכש בגלריות תמונות שמן יקרות, מטעמי אספנות, בלי לעשות חשבון), שהרי אותו תל-אביבי בדרך כלל אדיש-משהו אפילו לרצח יהודים ליד קדומים, או למשמע ידיעה (אם בכלל טורחים לפרסמה) על טילים שנפלו ליד שדרות או מדרום לאשקלון. "עדינו הרעה לא תגיע", יש מהם האומרים וממשיכים בשיגרת חייהם, "ובכלל אם מוסלמים הורגים מוסלמים בעירק - מה רע בכך?"
מה שקורה בעירק ומה שמתרחש בגבולנו ובתחומנו - חד הם. "האויב הוא רוח האיסלאם...הוא היה אויב לנו גם אילו ישבנו בקוטב הצפוני. כי הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אויב כל מחשבה פוריה, כל יוזמה טובת לב, כל רעיון יוצרני. הוא אויב בנפש לכל יהודי, כל נוצרי - ולכל מוסלמי", דברים שכתב לפני למעלה מחמישים שנה העיתונאי הדגול ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, וחזרו והתפרסמו לפני זמן-מה מעל דפי "מעריב". דברים שמקבלים משנה תוקף בימים אלה של פרעות ודמים בעירק, כמו גם בארץ-ישראל.
כל ויתור שלנו, כל נסיגה שלנו, כל התנתקות והתכנסות שלנו, לא יהיה בהם כדי להחליש את עוצמת המשטמה המוסלמית כלפי בני העם היהודי ומדינתו. להיפך, צעדים חד צדדיים של פייסנות, חנופה ונסיגה רק מגבירים את עוצמת השנאה ואת האפשרויות לפעול נגד ה"כופרים". מקרה עזה הוא הבולט והמוחשי, אלא שאנו ממאנים להפיק לקחים וקודם כל מטעויות שלנו. כלומר, טעויות הממשלה הנבחרת שלנו - פעם בראשות שרון ובקרוב בראשות אולמרט.
מאז יצאנו - במהלך ההזוי, בל יובן על-ידי אנשים שרוצים בטובת ישראל - משטח הרצועה, הפלשתינים הפכו את "השטח המשוחרר" יותר ויותר למיתחם של אתרי שיגור קסאמים וגם קטיושות לעבר ישובי ישראל. המצב ביישובי עוטף עזה, כולל אשקלון כמובן, הולך ונעשה בלתי נסבל. חיסול פה, חיסול שם, הפגזה של מאות פצצות בכל שבוע מצידנו אינם "מזיזים" לשליטים החדשים-ישנים של הרשות ואירגוני הטרור השונים. השנאה המתעצמת בקרבם, בלא הבדל בין "פתח" ל"חמאס", בין "ג'יהאד" ל"עז א-דין אל-קסאם", המתחברת לעייפות שהם חשים בצד הישראלי, לגילויי החולשה והנהנתנות שלנו, הם המניעים אותם לשגר את הקסאמים בתקווה שסוף סוף יפול טיל אחד כזה לא ב"שדה פתוח" אלא בלב רחוב הומה מאדם או בתחום בית-ספר או גן ילדים.
קריאות הנהי שיעלו מבתי המשפחות הישראליות הפגועות, תגובות הזעם והנקם שישמיעו אישי הציבור הישראליים - הם הם הסיפוק הגדול של המוסלמים היושבים ברצועה ותומכיהם בדרום לבנון ובאיראן. הרצון להכות בישראלים ולהניס אותם, גובר אצלם על השאיפה לשפר את תנאי חייהם העגומים שהם הביאו על עצמם במו מעשיהם.
מדובר אפוא בשנאה מובנית מוסלמית שנעשינו אדישים לה. הסתגלנו לירי הקסאמים היומי. אפילו העיתונים לא תמיד מדווחים על כל ירי, בוודאי לא בעמודים הראשונים. מה שהודיע שיטרית על תיק האוצר הנשמט מידו ומה שהיה לסילבן לומר על ביבי - כנראה חשובים יותר. התמונה בוודאי תשתנה כאשר לפתע ייגרם, ח"ו, אסון נורא והוא כנראה בלתי-נמנע, לדאבון הלב. תשובה יעילה, נחרצת, לטרור המתעצם נגדנו - אין ישראל החזקה נותנת. וזאת קודם כל משום שאחרי 58 שנות עצמאות, שש מלחמות, שלוש אינתיפאדות ואלפי קרבנות בצידנו - עדיין איננו מבינים, או שאיננו רוצים להבין, מה מניע את שכנינו המוסלמים ועם מי יש לנו עסק.
הוכחה ברורה לכך היא הממשלה החדשה שתיכון בקרוב. לצפות מממשלה שכזאת, בהרכב שכזה, עם מנהיג שכזה, לישועה ביטחונית אמיתית - זוהי תקוות שוא. תהיה זו ממשלה שתנסה להמשיך בדרך הנסיגות החד-צדדיות, תוך המשך ההתעמרות באחינו המתנחלים, מחד גיסא, ומאופקת בתגובותיה על המשך טרור המתאבדים והטילים נגד אזרחי ישראל, מאידך גיסא.
זוהי ממשלה שזה עתה נבחרה. זוהי ממשלה לגיטימית שעלתה לשלטון בדרך דמוקרטית לחלוטין. שעל כן זוהי ממשלה שמבטאת את רצון העם. והעם בבחירתו אין לו אלא לבוא בטענות אל עצמו. מי יודע מה עוד צפוי לעם הזה, במה עוד נתנסה וכמה קרבנות יפלו בצידנו, עד שיתאפשר לנו לשוב ולבחור את הכנסת, להחליף את הממשלה ואת ראש הממשלה.
