לפני זמן לא רב שטח מנכ"ל בנק הפועלים, צבי זיו, שהוא אחד ממקבלי המשכורות המופרזות, את משנתו, כי רוב הטענות נגד עמלות הבנקים מתעלמות מהעובדות, והן בגדר הצהרות פופוליסטיות. לדברי זיו, 40% ממשקי הבית (בעשירונים 7-10) הם לקוחות שתורמים הפסדים לבנק.
לדבריו, רק העשירונים העליונים (1-3) תורמים לרווחי הבנק. הלקוחות האמידים מסבסדים את הפעילות הבנקאית של גברת כהן מחדרה, שמחזיקה רק חשבון עו"ש בבנק, אליבא דזיו. לכן כנראה מוצדק בתפיסתו של זיו השכר המופקר של מנהלי הבנקים והשיטה של תעלה לי ואני אעלה לך. שנאמר אין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה.
כמו כן אנו עדים גם בשנים האחרונות למתקפות חוזרות ונשנות של המגזר העסקי, הן על-ידי עיתונאי תקשורת חצר כנחמיה שטרסלר וסבר פלוצקר, והן על-ידי ראשי המגזר עצמו, המבכים ללא הרף כי חובות המגזר הממשלתי והציבורי, בהיקף של כ-2.5 מיליארד ש"ח של משרדי הממשלה וגופים הנתמכים על-ידה שאינם משולמים במועד, הפכו לבעיה קריטית של המגזר העסקי.
לכך מצטרפות גם התקפותיו החוזרות ונשנות של נתניהו במהלך כהונתה של הממשלה היוצאת על השמן, כלומר עובדי הממשלה, הלא היא שוב גברת כהן מחדרה שפעילותה הבנקאית מסובסדת על-ידי המגזר העסקי הרזה, לפי שיטתו של המנכ"ל הנכבד מבנק הפועלים.
במאמר זה אנו ננסה לא רק למצוא את האמת לגבי האחראים לרווחיות הבנקים, המנהלים שלהם ובעלי ההון, אלא ננסה לשבור את קשר השתיקה ולהוכיח את האמת לגבי הבנקים והמגזר העסקי ולקרוע את המסכה מעל פניהם של עשירי ישראל: זהו לא רק למעשה המגזר המושחת והלא מוסרי ביותר במדינה ביחד עם הבנקים, כפי שהוכח מעל לכל ספק בפרשת הסוס הטרויאני, כי אם גם המגזר הכי לא רווחי, מגזר הנתמך על-ידי המדינה יותר מכל מגזר אחר, אשר עלותו למשק גבוהה אף יותר מן ההשקעה בהתנחלויות ובחרדים גם יחד.
אז כמה באמת עולים לנו עשירי המדינה, ובכמה מסתכמת עלות החזקתם של הבנקים ועלות החזקתו של מגזר בעלי ההון?
חובות והפסדים של בעלי ההון לבנקים
המאבק העיקרי המתנהל כיום במשק הישראלי ובמשק העולמי אינו מאבק בין בעלי הון לחסרי הון או בין הבורגנות הקפיטליסטית לפרולטריון הפועלי, אלא מאבק בין צורות הון, שאופן פעולתן במשק ויחסן לפעילות המשקית החשובה ביותר, הייצור, שונה ואף מנוגד. צורות אלו מתחלקות לשני סוגים עיקריים: הון ייצור והון פיננסי-ספקולטיבי. הקואליציה הפיננסית-ספקולטיבית כוללת את הענקים הפיננסיים: בנקים, בנקים מסחריים, בנקים להשקעות ו"ספקולנטים תעשייתיים" (שעיקר עניינם בעשיית רווחים קלים מקנייה ומכירה ספקולטיבית של חברות תעשיה ולא ביזמות אמיתית). הון ספקולטיבי עובר היום במהירות מארץ לארץ בנצלו הפרשי שערים בין מטבעות (שהוא עצמו יוצר אותם, תוך הטלת משקים למיתונים מחזוריים או על-ידי שערי ריבית הנקבעים על-ידי הבנקים הלאומיים-לכאורה) לשם עשיית רווחים מהירים. הקואליציה הפיננסית ספקולטיבית העולמית אף אינה נרתעת מהפלת משקים שלמים לתוך מערבולות כלכליות ולעיתים למשברים וקריסה כלכלית, כפי שהיה במזרח אסיה ב- 1998-1997. כאשר משתלט בנק או ספקולנט תעשייתי על חברת ייצור, הוא מצמצם לעיתים קרובות את פעילות הייצור שלה (מבצע "הבראה") ומשתמש במזומנים שבקופתה לרכישה או השתלטות על חברות אחרות בארץ ובחו"ל. כך הוא יכול לגייס הון בבורסה ללא שום צורך יזמי, לשם אותה מטרה.
בעלי הון גדולים, אשר עסוקים בהשתלטות על חברות, מקבלים אשראי מהבנקים הגדולים, כדי לממן את עסקותיהם. אך זה אינו אשראי רגיל: זה אשראי המסתכם במיליארדי שקלים, שעבורו אין הם נדרשים לתת ערבויות הולמות. התוצאה היא, שכאשר יש משבר כלכלי ושערי המניות של החברות שלהם (הישנות והחדשות) יורדים, המיליארדים והמיליארדרים האלה אינם משלמים את הריבית ולא פורעים את החוב שלהם לבנקים. ואילו הבנקים מוותרים על חלק מחובות אלה, אשר מוכרזים כ"חובות אבודים".
המשק הישראלי עצמו סובל מתופעה חמורה של ספקולנטים תעשייתיים. הגדול ביותר ביניהם היום הוא חברת האחזקות אי.די.בי. בשליטת נוחי דנקנר, שממדיה הגדולים מהווים איום ממשי על היזמות היצרנית במשק הישראלי ועל מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, שהם אלו הראשונים הסובלים בראשית דרכם מבעיה של מימון ושל הון התחלתי זמין, אך כפי שנראה מיד את הרכישות הספקולטיביות שלהם לא מבצעים דנקנר ושותפיו המהמרים בכספם שלהם, כי אם על-ידי צבירת חובות ובלקיחת הלוואות דמיוניות, שאותם ימחקו הבנקים בהמשך כחובות מסופקים ושאנו האזרחים הקטנים נממן אותם כמו תמיד בריבית קצוצה ועמלות רצחניות.
מאז 1997 נתנו הבנקים כ-28 מיליארד שקל לעסקות ממונפות לרכישת שליטה בחברות. חלק גדול מהכסף ניתן בהלוואות נון ריקורס (ללא זכות חזרה), שהביטחונות היחידים הם המניות הנרכשות בעסקה.
מדובר בעסקות מסוכנות מאוד מבחינת הבנקים וטובות מאוד ללקוחות: אם העסק מצליח, בעלי החברה ירוויחו, אם הוא יפסיד - הבנק ישא בהפסד. רק בשנת 2001, נתנו הבנקים 4.5 מיליארד שקל לרכישות במגזר העסקי, כאשר כבר היה ברור כי המשק שרוי במיתון עמוק, וכי הלוואות נון ריקורס הן בעייתיות.
מיהם למעשה אותם חייבים גדולים, אלה שהבנקים מוחקים להם מיליארדי שקלים מחובותיהם לעיתים במשך שנה אחת בלבד? נתחיל קודם אם העשיריה הפותחת ולהלן שם הקבוצה או בעל ההון וסכום החוב:
1. קבוצת עופר - 15 מיליארד שקל (קבוצת זו נמנית עם צמרת עשירי העולם, והיא הבעלים של החברה לישראל, בנק המזרחי, צים וחברות ספנות בחו"ל);
2. קבוצת אי.די.בי. - 12 עד 16 מיליארד;
3. אליעזר פישמן - כעשרה מיליארד;
4. קבוצת דנקנר - 7 מיליארד;
5. גד זאבי - 5 מיליארד;
6. קבוצת בורוביץ - 7 מיליארד;
7. מוטי זיסר - 4 מיליארד;
8. לב לבייב - 3 מיליארד;
9. קבוצת אלון-דור - 2 מיליארד
10. קבוצת שמרוק האמריקנית - 2 מיליארד שקל.
עשרת המיליארדרים האלה חייבים יחד לבנקים סכום שבין 50 ל-57 מיליארד שקל.
קיימים כוכבים רבים נוספים ואנו נמנה כאן אחדים מהם בלבד: קבוצת העסקים פלד-גבעוני בראשותו של רפי פלד עם חובות של כ-900 מיליון שקל לבנקים, משפחת אריסון עם הפסד של 111 מיליון שקל לבינוי ושיכון, וכימיקלים לישראל עם הפסד של 187 מיליון שקל לדיסקונט השקעות. זרוע ההשקעות של קבוצת אי.די.בי, רשמה ב-2001 הפסדי עתק של 965 מיליון שקל. כלל תעשיות, חברת ההשקעות, שבשליטת אי.די.בי, רשמה הפסד ענק של 669 מיליון שקל. חברת תבל, מקבוצת אי.די.בי, עם חובות של 2.6 מיליארד שקל – פי שניים מחובות הקלאבמרקט!!! - בבעלות בני משפחת רקאנטי המכובדים. גיבור ספורט עם גירעון של 81 מיליון שקל בהון העצמי וחובות של יותר מ-700 מיליון שקל לבנקים ולבעלי האג"ח".
על אלה יש להוסיף את חובות המלונאים לבנקים שעומדים על 6.3 מיליארד שקל, חובות גילת שעומדים על כ-2 מיליארד שקל, חובות תנובה אשר תפחו ל-1.8 מיליארד שקל וחובות הקבלנים לבנקים הנאמדים בסכום הדמיוני והלא ייאמן של 140 מיליארד שקל.
לאלה, וגם כאן מדובר במספר דוגמאות מועט מאוד, ניתן לצרף את שחקני הליגה הארצית: החברה הקבלנית הבורסאית י. מושקוביץ עם חוב לבנק של כ-130 מיליון שקל, הקבלן שמשון פריצקר ושותפים נוספים עם חוב של כ-150 מיליון שקל, חברת אשקוגן (שהקימה תחנת כוח פרטית ראשונה בארץ ופועלת גם בתחום ההתפלה) עם חוב לבנק של כ-114 מיליון שקל. איש העסקים משה שנפ עם חוב לבנק של 36 מיליון שקל, חברת אמדר לבנין (אילת) בע"מ - מקבוצת נוגה אלקטרוניקה העוסקת בבניית פרויקט דיור גדול באילת, הידוע בשם "אמדר וילאז'", אשר נקלעה לקשיים תזרימיים ונותרה חייבת עשרות מיליוני שקלים לבנק איגוד ולנושים שונים, הקבלן יוסף יודסין - מבעלי רמיר עם חובות של יותר מ-180 מיליון שקל. דודי אפל, עם חובות של כ-140 מיליון שקל, יוסי מימן חברת ההשקעות אמפל, שדיווחה כי ברבעון השלישי של 2005, שהסתיים בסוף ספטמבר, גדלו הפסדיה פי 4.2 ל-10.6 מיליון דולר, לכך יש להוסיף את ההפסדים בערוץ 10, סכום משוערך של למעלה מ- 30 מיליון שקל.
בהערכה זעירה, שכן מדובר בבדיקה מדגמית, יש לשער שחובות המגזר העסקי לבנקים השונים עומדים הרחק מעבר לסכום האגדי של 237 מיליארד שקל, כפי שעולה מהבדיקה שערכנו זה עתה. כפי שאנחנו נראה אבל מייד, החוב והנטל שלהם על המשק והחברה עומד, גם במסגרת הבדיקה המצומצמת שהראנו זה עתה, הרחק מעבר לאותם 237 מיליארד שקלים, שכן לאלה יש להוסיף אובדן של עשרות מיליארדי שקלים מהכנסות של מיסים למדינה ועוד.
אנו תוהים, אם כן, מה קריטי יותר: חובות של 2.6 מיליארד שקל של ממוסדות הממשלה וגופיה, שנגרמו אגב גם הם על-ידי המגזר העסקי ומהמריו הפיננסיים ספקולטיביים, או חובות של 237 מיליארד שקל ובתוספת של עוד כמה עשרות מיליארדי שקלים נוספים שגרמו בעלי ההון בעידודו וביזמתו של שלטון הליכוד ובתמיכה מוסווית של העבודה בגלגוליה הקודמים. יש לשער ולראות בעמדה שטוענת, שהמגזר העסקי הוא שאשם במיתון, הוא שאשם במצבו העגום של המשק, הוא שאשם במיתון הקשה שפוקד אותנו, והוא גם זה שאשם בבעיות התקציביות של מדינת ישראל, כעומדת על קרקע יציבה.
חובות מסופקים
במוספים הכלכליים של העיתונים פורסמו כתבות המתארות את מצבם הקשה של הבנקים. האומנם הצטרפו הבנקים לנפגעי המשבר? "ירידה של 53% ברווחי הבנקים הגדולים ב-2002" נכתב בכותרת שפורסמה ב"הארץ". בעמוד אחר, באותו עיתון, זעקה הכותרת: "הפועלים הפסיד ברבעון הרביעי 397 מיליון - לראשונה זה 15 שנה".
לכאורה, הנתונים מאששים את קולות הנהי על מצב הבנקים הגדולים: לפי אותם פרסומים, הרווח הנקי של חמשת הבנקים הגדולים ירד משני מיליארד שקל בשנת 2001 למיליארד אחד בשנת 2002. קודם-כל, גם מיליארד שקל של רווח נקי (לאחר תשלום מס) הוא סכום מכובד, בייחוד בתקופת משבר כלכלי. אך העניין הוא שהנתון הזה אינו מייצג כלל את המצב האמיתי של רווחי הבנקים, שדווקא גדלו לעומת השנים הקודמות.
ה"סוד" מסתתר בסעיף אחד בדוחות של הבנקים, אשר כותרתו: "הפרשות לחובות מסופקים". בסעיף זה נאלצים הבנקים, לפי הנחיות המפקח על הבנקים, לדווח על הפרשת סכומים לכיסוי חובות, אשר להערכתם לא יוכלו לגבות מהחייבים. כך, למשל, הפריש בנק הפועלים בשנת 2002 לכיסוי חובות אבודים סכום שיא של שני מיליארד שקל. כיצד נוצרו אותם חובות, שהבנקים מוחקים, ולכן נאלצים לדווח עליהם כהפסדים?
כפי שראינו קודם, בעלי ההון הספקולטיבי הגדולים, אשר עסוקים בהשתלטות על חברות, מקבלים אשראי מהבנקים הגדולים, לצורך מימון עסקותיהם. אך כאמור זה אינו אשראי רגיל: אשראי זה מסתכם במיליארדי שקלים, שעבורו אין הם נדרשים לתת ערבויות הולמות. התוצאה, כפי שראינו, היא שכאשר יש משבר כלכלי ושערי המניות של החברות שלהם (הישנות והחדשות) יורדים, המיליארדים האלה אינם משלמים את הריבית ולא פורעים את החוב שלהם לבנקים. ואילו הבנקים מוותרים על חלק מחובות אלה, אשר מוכרזים כ"חובות אבודים".
להלן נביא מעט דוגמאות למחיקה שערורייתית של חובות מסופקים בבנקים ולמחיקת חובות סיטונית לעשירי ישראל, שכפי שראינו חיים בכלל לא רע על גבם של האחרים, בעזרת הלוואות דמיונית וחובות שאין ביכולתם וכפי שנראה בהמשך הכתבה גם אין בכוונתם להחזיר.
בשנים 2001 ו-2002 מחקו הבנקים הגדולים חובות בהיקף של 11 מיליארד ש"ח, רובם ככולם לעשירי המשק. המדינה הפסידה עקב כך 5 מיליארד ש"ח בתשלומי מסים.
ענף הבנייה: כלכלני משרד השיכון חוזים הפרשות ענק של הבנקים לחובות מסופקים שיעמדו על 4-5 מיליארד שקל. דוגמא נוספת הנה מחיקת חובות לגבור ספורט חובות בהיקף של כ-150 מיליון שקל ופריסת הלוואותיה בסכומים של מאות מיליוני שקלים. בתקופה האחרונה ההפרשה לחובות מסופקים הכפילה כמעט למעשה את עצמה: מ-2.3 מיליארד שקל ב-1998 ל-4.4 מיליארד שקל ב-2001.
ההפרשות לחובות מסופקים שרושמים הבנקים הם כדלקמן: ב- 1999 הסתכמו ההפרשות של חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות במשק ב-2.095 מיליארד שקל, ב-2000 הם הגיעו ל-2.345 מיליארד שקל, וב-2001 ל-4.355 מיליארד שקל.
דוח המפקח על הבנקים מגלה, כי העז החולבת, שהודות לה מכסים הבנקים את החובות האבודים של בעלי התאגידים, היא - ציבור האזרחים, או מה שמכונה בדוח או מה שמכונה במכבסת הלשון הבנקאית והעסקית - "משקי הבית". בעלי התאגידים, המכונים "לקוחות עסקיים", תופסים 63% מפעילות הבנקים, ואילו משקי הבית - רק 37%, אך כאשר בודקים את חלקם של בעלי ההון ומשקי הבית בהכנסות של הבנקים מריבית - התמונה מתהפכת. וכך כותב המפקח על הבנקים: "משקלו של מגזר משקי הבית ברווחיות הקבוצות הבנקאיות גדול בהרבה ממשקל המגזר העסקי. כך תורם מגזר משקי הבית כ-66% מההכנסות הממוניות והתפעוליות של הבנקים, ואילו המגזר העסקי תורם את ה-34% הנותרים" (עמ' 83).
וכיצד מצליחים משקי הבית "לתרום" שני-שלישים מההכנסות של הבנקים? גם לכך יש למפקח תשובה ברורה: הריבית הגבוהה יותר שגובים הבנקים ממשקי הבית. כך, למשל בראשית 2000, כאשר לקוחות עסקיים בבנקים הגדולים שילמו ריבית אפקטיבית של 10%, משקי הבית שילמו ריבית של 13%, ואילו בסוף 2001, כאשר הלקוחות העסקיים שילמו ריבית של 8%, משקי הבית שילמו ריבית של 11%.
ההכנסות של הבנקים מהריבית הרצחנית שהם גובים מהציבור הרחב הן המאפשרות להם אפילו להגדיל את הרווחים בתקופת משבר. הכנסות אלה הן המקור לאשראי הנדיב למיליארדרים, וגם המקור למימון החובות האבודים שלהם. וכך יוצא, כי הבנקים שודדים את הציבור באמצעות הריבית הגבוהה, כדי להעשיר קומץ של מיליארדרים וגם להבטיח שחובותיהם יימחקו, ובדרך לוקחים לעצמם את דמי התיווך שלהם.
וכך נסגר המעגל: משקי הבית, כלומר ציבור העובדים והפנסיונרים, הם מקור הרווח העיקרי של הבנקים. ומאחר שדווקא בתקופות של משבר כלכלי, שוקעים יותר ויותר משקי בית בחובות (גדלות משיכות היתר), הם גם משלמים יותר ריבית. ואילו התאגידים, כלומר, בעלי ההון, הם אלה המקבלים אשראי בריבית נמוכה יותר וללא ערבויות מתאימות; והם אלה הגורמים לבנקים הפסדים. אך בחשבון כולל, הבנקים מרוויחים ממשקי הבית כל-כך הרבה, שהם מצליחים לשמור על רווחים גבוהים ולשלם שכר מנהלים מופקר ופרוע גם כאשר הם נאלצים להכפיל את הפרשתם לחובות מסופקים.
את החובות המסופקים של הבנקים ניתן לעמוד כיום על לא פחות מ 17 מיליארד שקל, הפסד של כ 8 מיליארד בתשלומי מיסים, שאותם יש לצרף אל העלות על סך 237 מיליארד שקל, שאותה נושא ממילא המשק בגלל החזקת מגזר עסקי, לא יעיל, לא אפקטיבי ולא פרודוקטיבי.
סך-העלות של החזקת המגזר העסקי, כפי שאנו רואים בשלב ביניים זה מגיע כבר ל 245 מיליארד שקל ובזה כמובן עוד לא די.
סכנה ליציבות הבנקים הגם שבשלב זה של הפעילות העסקית עדיין לא נשקפת סכנה מיידית ליציבות הבנקים, יש לתת את הדעת על כך, שהתנהלות מופקרת מהסוג הזה, ובמיוחד לאור העובדה כי משבר הבנקים בשנות השמונים כבר הוכיח את יכולתם של הבנקים להתנהל בצורה מופקרת, עלולה בהחלט להוות סכנה אפשרית ליציבות הבנקים בעתיד והיא ממשית מאוד, למרות רווחיהם האדירים בשלב זה.
כדוגמא מוחשית ניתן להביא את הבנק לפיתוח תעשיה שעלול היה להיסגר בתקופת כהונתו של דוד קליין כנגיד בנק ישראל, אילולא הייתה נחלצת המדינה לעזרתו ומזרימה הון עתק להצלתו של הבנק המפואר. מדוע נדרשה המדינה להתערב בפעילות העסקית והבנקאית? כתוצאה מהפסדים של 100 מיליון שקל שנגרמו לבנק על-ידי פזרנות ומדיניות אשראי מופקרת. ומניין צבר הבנק הפסדים כה גבוהים על-ידי מתן אשראי עד כדי שהמדינה נאלצה להתערב על-מנת להצילו? מצבו של הבנק חשוב לציין הדרדר כתוצאה מהלוואות שפיזר לקבוצתו של גד זאבי ולקבוצת פלד-גבעוני המסתכמות במיליארדים רבים של שקלים.
התנהלות זו מוכיחה לנו, שכאשר מדובר בהצלת האינטרסים הצרים של בעלי הון מושחתים, מצדדים צבועים אלה בהתערבות המדינה על-מנת להציל ולהעשיר את חשבון הבנק שלהם, באופן הציני ובניגוד לכל מה שהטיפו בעבר. הקלישאות הקפיטליסטיות הנבובות, בדבר הכלכלה החופשית והנקייה מהתערבות המדינה או כדברי נתניהו שרק המגזר העסקי יודע לעשות עסקים והמדינה לא, נשכחות כאן חיש מהר. כעת מתבהרת התמונה של עשיית עסקים נכונה והידע כיצד לעשות עסקים: עושק, צביעות, אופורטוניזם, שקרים, רמאות, ניצול והליכה על גופות הם הקווים המנחים אליבא דאתיקה העסקית של ביבי ובעלי ההון.
יתרה מזאת: עסקים רבים פשטו את הרגל, וחייבים לבנק לאומי מיליארדי שקלים. חברות הבנייה בלבד חייבות לבנק לאומי סכומים של מעל ל 80 מיליארד שקל. במידה ויפסיק הבנק לתת אשראי לחברות הבניה, עלול בנק לאומי לפשוט את הרגל, שכן הונו העצמי עומד על כ 25% מערך ההלוואות שאותן אישר. בנוסף לבנק לאומי יש חובות מסופקים של יותר מ 100 מיליארד שקל. לכן קיים בהחלט סיכוי שהבנק יפשוט את הרגל בעוד מספר שנים בודדות.
על כך יש להוסיף את פרשת הקלאבמרקט. לאומי אינו יכול לבוא כעת בדרישה משפטית לבעלי הקלאבמרקט לפרוע את חובם, שכן מניות הרשת שימשו כבטוחה כלפיו, מאחר ואת ההלוואות אישר בנק לאומי כהלוואות נון ריקורס. ההפסד, בהיקף של כ-80 מיליון דולר, אמור להיות ההפסד שלו בלבד.
הסיבה האמיתית לרצון של נתניהו להפריט את בנק לאומי היא רצונו להתנער מאחריותו ומאחריות הממשלות שבהן כיהן למצב האבסורדי, שעצם השיטה היא שהביאה את הבנקים למצבם, שכן אז יכול נתניהו לטעון שהבנק התדרדר למצבו הקשה בתקופה שבה היה נמצא הבנק בבעלות המדינה. טענה זו מופרכת מיסודה שכן ראינו כי אין מצבם של הבנקים האחרים, הפרטיים והמסחריים כאחד, שונה באופן מהותי ואופן פעולתם דומה להפליא האחד לשני, כתוצאת אותה תפיסה קפיטליסטית מעוותת מבית מדרשו של נתניהו.
ככל שהשיטה ניאו ליברלית, ניתן לומר שרווחי הבנקים הם רווחים ובועה וירטואלית, שהינה לא יותר מעסקי אוויר, בדומה לבורסה, ולמעשה אין זה אלא שקר, כאשר מדובר, כתפיסה כלכלית גרידא ולא במונחים של כסף ריאלי, על רווחיותם של הבנקים.
עצם השיטה המאפשרת לבנקים לנהל עסקים וכלכלה בסכומים שלעיתים נעים בעשרות ואף מאות אחוזים יותר מהונם העצמי היא שיטה הזויה ומופרכת לחלוטין. כאמור מדובר בלא יותר משיטה וירטואלית ובבלון ריק של עסקי אוויר, שאין מאחוריהם ולו הגיון כלכלי בסיסי ביותר.
העלות החריגה של בעלי ההון
כפי שנוכחנו לדעת, מגיע סה"כ החובות של המגזר העסקי מהבדיקה שערכנו עד עכשיו ל 245 מיליארד שקל. על אלה יש להוסיף את החובות המסופקים ואת העלות הכוללת של הפסדים למדינה ממיסים, כלומר, על העלות הבסיסית של 254 מיליארד שקל, יש להוסיף את הסכום האגדי של למעלה מ 115 מיליארד שקל, הפסדים שנגרמו למדינה ממיסים.
וכאילו בכך לא די, יש להוסיף את הסוכריות שזרק נתניהו למגזר העסקי הרזה, בדמות דמי הביטוח הלאומי שבו חוסך מגזרנו המצומק סכום שעומד על כשני מיליארד ש"ח. לכך יש להוסיף את תקציב מרכז ההשקעות לעידוד השקעות הון על סך מיליארד ש"ח בשנה, הקיצוץ האדיר במס החברות מצטבר להפסד של למעלה מ-25 מיליארד ש"חלקופת המדינה וחוק ביטוח בריאות ממלכתי החוסך למגזר העני והדל שלנו עוד כ 6 מיליארד ש"ח בשנה על חשבון מטופלי המערכת.
לכן העלות הכוללת של אחזקת המגזר העסקי למדינה ולמשלם המיסים, הנה 403 מיליארד שקל לכל הפחות, כשלמעשה הסכום בפועל גבוהה יותר ואולי אף מגיע לסכומים של 500, אולי 600, ואולי 700 מיליארד שקל ואף יותר.
בכל אלו לא מנינו את הוצאות השכר במגזר הציבורי שמגיע ל 33 מיליארד שקל ומורכב רובו ככולו ממשכורות עתק שמנות של בכירי המגזר ולאו דווקא של העובדים הפשוטים, שינוי יעוד הקרקעות האדיר בעשורים האחרונים, ההופך כל פיסת קרקע חקלאית למכרה זהב נדל"ני. גם את החברות הציבוריות הרבות שהופרטו אפשר להוסיף לחשבון- חברות מרוויחות שניתנו במחירים מגוחכים למקורבים ועשירים, כאשר המנטרה היחידה היא "הפרטה בכל מחיר", ושום חשבון כלכלי לא נעשה.
זאת ועוד. בכתבה שפורסמה ב"דה מרקר" ושנערכה על-ידי עשרות כתבים והמשתרעת על פני כמאתיים עמודים, מתברר עוד כי למרות שהשנים האחרונות היו קשות לציבור העובדים, הרי לגבי העשירים היו שנים אלו שנים מצוינות. בכתבה מצוין כי חמשת המיליארדים החיים בישראל הגדילו את הונם דווקא בשנה האחרונה. מהנתון המדהים בכתבה עולה נתון מדהים עוד יותר, כי אותם חמישה מיליארדרים "אילו רצו, היו יכולים לשלם פעמיים את הגירעון הצפוי של הממשלה ב-2004". אין ספק, ישראל הפכה למדינה קפיטליסטית מובהקת.
לפי דברי נתניהו ולפי ההגיון הפנימי והמעוות של הקפיטליזם שלו עצמו זהו למעשה מגזר לא רווחי, טפילי הנתמך והלא תורם כהוא זה למדינה ולחברה ולכן אין שום עילה כלכלית להחזיק בו.
העשירים מרוויחים מהקריסות
כפי שאמרנו ונוכחנו גם לדעת, המגזר העסקי הינו למעשה המגזר הנתמך ביותר במדינת ישראל. הרבה יותר מההתנחלויות והרבה יותר מהמגזר החרדי. אך מדובר כאן לא רק בתמיכה ובסעד של אלה העושקים את החברה גם כך ביום יום, כי אם גם במגזר הלא מוסרי ביותר שאיבד כל בושה וכל צלם אנוש. המדהים בכל הסיפור הוא שלמרות העלות והנזקים הכבדים למשק שהוא גורם בעצמו ובמו ידיו, לא רק שמגזר זה ממשיך להתעשר, אלא הוא מתעשר דווקא בגלל החובות והקריסות הכלכליות שהוא בעצמו גורם.
פרשת הקלאבמרקט - אם זכרוננו אינו מטעה אותנו, קיבלה תמי (מוזס) 70-60 מיליון דולר נטו ממכירת מניותיה בידיעות אחרונות ומאז, כך התבשרנו שוב ושוב, רוב הכסף יושב בפק"מים וצובר ריבית. כלומר כסף לא חסר להם.
יתירה מזאת, בדיסקונט, למשל, לא מרוצים מהתנהלותו של זאבי וסבורים שהוא מושך זמן ובמקביל מושך כסף מהחברות שבבעלותו. דיסקונט, שקיבל החלטה אסטרטגית להחזיר כל שקל שקיבל זאבי - מנהל נגדו מאבק משפטי במטרה לקבל את כספו בחזרה, שספק רב אם יצליח בכך. כך או כך, אין מה לדאוג לבנק, שכן דיסקונט יקבל את כספו בחזרה מאחר ואנו האזרחים הקטנים נכסה, על-ידי הריבית הקצוצה שלו, את החובות שגרם לנו זאבי בעזרת התנהלותו הנדיבה והמופקרת של הבנק.
בבנקים סבורים כי ייתכן שזאבי עושה שימוש אחר עם הכסף שאינו מחזיר להם. למשל, חברת מלם שבבעלות זאבי אחזקות הודיעה ביוני 2002 על עסקה עם בעל השליטה בה - גד זאבי. על-פי הודעת החברה יקבל זאבי תמורת העסקתו כיו"ר הדירקטוריון עשרת אלפים דולר לחודש. במקביל הופחתו דמי הניהול שמשלמת מלם לזאבי אחזקות ב-200 אלף שקל לשנה.
ועדת הביקורת ודירקטוריון מלם כתבו בנימוקיהם לאישור העסקה כי הגדלת מעורבותו של זאבי "תאיץ את תהליכי ההתייעלות ומיקוד האסטרטגיה של החברה. ניסיונו העסקי וקשריו של זאבי בישראל ובעולם יסייעו לחברה להגיע לרווחיות ויציבות". בבנקים היו מאושרים אם הסכום היה נכנס לחשבון החובה של קבוצת זאבי ולא לכיסו הפרטי.
באחרונה הועלה חשד ולפיו חלק מהמימון הנוסף שקיבל זאבי לרכישת מניות בזק - המימון ניתן בשני חלקים, כאשר החלק השני כלל כ-90 מיליון דולר - עשה דרכו חזרה לצ'רנוי.
יתרה מזו. המידע שהגיע לפיקוח על הבנקים במסגרת הטיפול בפניות הציבור וממקורות אחרים, היווה בסיס לטיפול בנושאים רבים במהלך 2004, בין היתר, כאלה הקשורים לביטול שיעבודים, חשבונות קטינים, פקדונות, הלוואות, גביית עמלות, ביטול פוליסות ביטוח בבנקים למשכנתאות ועוד. כתוצאה מטיפול בנושאים אלו, נדרשו בנקים, בין היתר, להחזיר כספים לציבור הלקוחות. כך, ב-2004 הוחזרו ללקוחות סכום כולל של כ- 51,000,000 ש"ח - סכום זה נובע ברובו - כ-50,000,000 ש"ח - מהחזר שחויב בנק לאומי לבצע בגין עמלת לאומיפון שנגבתה מחלק מהלקוחות שלא בצדק. בנוסף, חויבו הבנקים להחזיר ללקוחות סכום של 2,436,324 ש"חבעקבות הטיפול במאות התלונות שנמצאו מוצדקות. בשלוש השנים האחרונות הוחזר לציבור לקוחות הבנקים סך כולל של כ-107,000,000 ש"חבעקבות פעילות הפיקוח על הבנקים. כלומר הם גם גונבים במודע ובמצח נחושה.
שיעור התלונות המוצדקות והמוצדקות חלקית ב-2004 בחמשת הבנקים הגדולים היו: בנק המזרחי - 30.4%, לעומת 42.4% ב-2003; הבנק הבינלאומי - 29.8%, לעומת 32.1% ב-2003; בנק הפועלים -28.7%, לעומת 24.5% ב-2003; בנק דיסקונט - 27.7%, לעומת 32.5% ב-2003; ובנק לאומי - 19.5%, לעומת 23.8% ב-2003.
בין מיליארדרים לקבצנים – קשר השתיקה סביב בעלי ההון
יש להניח שחלק קטן מהמופיעים ברשימת "חמש מאות הישראלים העשירים ביותר ועוד מאתיים המולטי מיליונרים שבדרך" המופיעה במגזין העסקים "דה מרקר", צברו את הונם, באופן שכזה שיעמוד גם במבחן היושר, חלק הארי כפי שראינו עושה זאת בשיטות מתוחכמות שלא תמיד עומדות במציאות של אותו המבחן.
לידיעתו של יוסף (טומי) לפיד, מתברר כי בעיר הנחשבת הענייה ביותר בישראל, בני ברק, מתגוררים, מיליארדר אחד לב לבייב, שהונו מוערך במיליארד ושמונה מיליון דולר. גם שישה מיליונרים מתגוררים "בעיר הענייה ביותר", בניגוד לתיאורית "המגזר החרדי הנתמך" של טומי לפיד, ובראש עשירי בני ברק עומד לא אחר מאשר האדמו"ר מגור, רבי יעקב אריה אלתר שליט"א, שהונו מוערך לפי "דה מרקר" "במאתיים עד מאתיים חמישים מיליון דולר לכל המשפחה".
חסידות גור היא כנראה סגולה לעשירות ועוד אחד מהמיליונרים בישראל המשתייך לחסידות גור הוא הרב משה חיים שיינפלד, גם הוא מבני ברק, שהונו מוערך בשישים מיליון דולר. עוד מיליונרים דתיים מוצגים ברשימה, וביניהם אחד שחלק מעסקיו מתנהל תוך חילול שבת וחג, ושתיקת הרבנים והאדמו"רים. אדמו"רות היא כנראה סגולה לעשירות, ומתברר כי אחד המיליונרים הוא האדמו"ר אלעזר אבו חצירא מבאר שבע, שהונו מוערך בכמאה מיליון דולר.
ובכן, לא המגזר החרדי הינו, כפי שראינו וכפי שנראה בהמשך, הוא המגזר הנתמך, כי אם מגזר בעלי ההון, אוכלי החינם של מדינת ישראל, הוא-הוא המגזר הנתמך ביותר במדינה.
מעניינת העובדה שגם עיתונות היא סגולה לעשירות, ולמרות המצב הקשה בעיתונות מככבים ברשימה כמה מו"לים. בראש ובראשונה בני משפחת מוזס לענפיה.
מי שחושב כי מיליונרים משתייכים למחנה הימין - טעות בידו. חלקם של גדולי בעלי הרכוש בישראל נמנים דווקא על אנשי מפלגת העבודה, מרצ ושמאלה ממנה. חלק מהונם עשו על חשבון משכורות רעב שהם משלמים לעובדים במפעליהם. חלקם עושים, כמה אירוני, את הונם במפעלים בארצות ערב, תוך תשלום משכורות אפסיות לפועלים הערבים הרעבים, תוך ניצול מחפיר ושלילת תנאים אנושיים וזכויות עובדים. שנאמר רוממות הסוציאליזם בפיהם וחרב הקפיטליזם בידיהם.
אין עינינו צרה בקפיטליסטים, שחלקם הקטן והזניח הינם אפילו עושי צדקה בסתר ובגלוי, מאחר ובעיקר, כי הוצאות הצדקה הנם הוצאות מוכרות במס. הבעיה אינה "טוב ליבם או הלב היהודי" של הקפיטליסטים, אלא היא נמצאת בעיקר במשרד האוצר, בפקידות אטומה ואופורתוניסטית, ובחלק מארגוני התעשיינים המתנכלים למקבלי קצבאות, לגמלאים ולחלשים, ואילו לבעלי ההון כפי שראינו הם מוחקים חובות של מיליארדים. לבעלי ההון רואי חשבון ועורכי דין המוצאים פרצות בחוק, וכמובן ניתן לומר שזה תפקידם, אך לאזרח הפשוט אין כסף לשכור יועצי מס ולעתים הוא משלם מחוסר ידיעה תשלומים עודפים.
בסיכום, מחד נוסד במדינת ישראל מעמד של מולטי-מיליונרים מכל שכבות העם והקשת הפוליטית, ומאידך, גדל מספרם של מובטלים, נזקקי סעד וכאלה שאין להם במה לגמור את היום וגם אלה נמנים על כל שכבות העם והקשת הפוליטית.
