זמן
ב-03/02/1969 נבחר יאסר ערפאת הלוחמני ויו"ר הפת"ח שקרא להשמדת ישראל ליו"ר אש"ף. הוא החליף עם אנשיו את המנגנון המסואב והמושחת של אחמד שוקיירי קודמו והיו"ר הראשון של אש"ף. כעבור כ-24 שנים שינה אש"ף את עורו (אולי) והכיר בזכותה של ישראל להתקיים.
יש אצלנו כאלה השואבים עידוד ותוך עריכה גסה של העובדות ההיסטוריות גוזרים גזרה שווה על שלטון החמאס: אל יאוש, כמו שפת"ח סירב להכיר בנו וסופו שהתרצה כך גם החמאס. רק תתנו לו ולעצמנו זמן. כמובן צריך לשאול את כל מי שנזקק לתקדים הפת"ח האם הוא מוכן לחכות 24 שנים או אפילו רק עוד 12 שנה. וכפי שאותו תקדים מלמד עובדתית, הרי ההכרה המיוחלת רק האיצה את מעגל הדמים והאיבה בין העמים לשיאים חדשים והפתרון רחוק כתמיד או מתמיד.
זמן הוא המשאב האסטרטגי החשוב ביותר. שלא כמו שטח, אוכלוסיה, משאבי טבע, תרבות ויכולת טכנולוגית הוא ניתן במידה שווה לכולם - לחלש ולחזק לאביון ולבריון. הזמן ניטרלי ואינו מפלה בין עם לאומה ובין צפון לדרום. יש לו רק תכונה אחת לזמן. יש לו נטייה לעמוד לצידו של מי שמנצל אותו ומעצב את האירועים ואת כיוונם והוא נוהג להתל ולחמוק מהאצבעות של מי שממתינים לאירועים שיקרו. הרי מה שיקרה רק לעתים נדירות מצדיק את הציפיות ולעולם לא מפצה על הזמן שבוזבז.
הכרה
למרות שמדינות העולם הכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל בהחלטת החלוקה מ-1947 הרי כמעט כל דבר שעשינו להגשמת הזכות הזו לא זכה מעולם להכרה בין לאומית. ירושלים לעולם לא הוכרה כבירת ישראל על-ידי אומות העולם לפני 1967 וודאי לא גבולותיה המורחבים מאז. גבולות 1949 הוכרו רק כגבולות זמניים של הפסקת אש עד הסכם שלום עם שכנינו לקביעת גבולות הקבע. כך גם סיפוח הגולן. ההתנחלויות בשטחים לא רק שלא הוכרו על-ידי מדינות העולם אלא שימשו בסיס קבוע לגינוי ישראל בכל פורום בין לאומי.
למעשה רוב העולם לא הכיר עד היום באיזה מעשה ישראלי שהוא מעבר לתוכנית החלוקה מ-1947 אלא אם נעשה בהסכמה ערבית דוגמת גבולות ישראל עם מצרים וירדן.
חאוויר סולנה, שר החוץ של האיחוד האירופי, הופיע בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג ב-06/04/2006 והודיע שאירופה "תתמוך בשינוי גבולות 67' רק בהסכמה". הוא הוסיף שתוכנית ההתכנסות מדאיגה את אירופה בכל הקשור לתהליך השלום. יש בהחלט מקום לשאול מה בדיוק החידוש. הרי תוכנית ההתכנסות לא מעבירה אותנו ממצב של תמיכה, הסכמה והכרה בין לאומית למצב של אי הכרה אלא ממצב של אי הסכמה לאי הסכמה אחרת. כנראה שרק שלום מזרח תיכוני מקיף בהסכמה, אי שם באחרית הימים, או לחילופין תוכנית החלוקה מ-1947 יזכו אותנו לבסוף בהכרה אירופית.
הרוח.
החברה בישראל, כמו גם ברוב מדינות העולם, אינה מקשה אחת. למרות זאת לכל המדינות שאינן במצב של מלחמת אזרחים יש ממשלה אחת ואף מדינה עם כבוד עצמי לא תקבל שהמחלוקות בתוכה ילובו על-ידי מעורבות חיצונית. כשזה קורה זה בדרך כלל מוביל לאסון.
האיסלאם הקיצוני בצורותיו השונות הוא כעת הכוח הפוליטי המגובש, המלהיב, הממוקד והחזק ביותר בעולם הערבי מוסלמי ואנחנו אפילו לא יודעים האם ההוריקן הזה עדיין צובר תנופה ומתעצם לדרגה גבוהה יותר או שכבר עבר את שיאו. החמאס הוא נציג אוטנטי אמיתי של הלכי הרוח בכלל המזרח הערבי והמוסלמי, שפלשתין היא חלק ממנו, והוא זכה בהנהגת החברה הפלשתינית ברוב חוקי שהוא מעבר למקובל בחברות הדמוקרטיות בכלל. יתר על כן החמאס כרגע הוא הכוח המלוכד החזק והממושמע ביותר בחברה הפלשתינית וקשה לתאר עימות פנים-פלשתיני שהחמאס לא מנצח בו בקלות, לפחות כרגע.
הרעיון שהחברה הפלשתינית אינה מקשה אחת, כפי שהתבטא לאחרונה עמי אילון, ולכן מותר ללבות את המחלוקת בחברה הפלשתינית באמצעות אש"ף מתאימה למי שמסתכל על החברה הפלשתינית בפטרונות והתנשאות כאויב הנצחי שלנו שתמיד יש להחלישו בסגנון הפרד ומשול. הרעיון הזוי לגמרי למי שרוצה להגיע להסדר עם הפלשתינים "בגובה העיניים". עמי אילון ומפלגת העבודה לוקחים על עצמם את האחריות למלחמת אזרחים פלשתינית ביומרה להציב את אש"ף הדועך כתחליף לממשלת החמאס החוקית ואין למהלך דבר עם הסיכוי להגיע אי פעם להסדר. ההיפך הוא הנכון.
עמי אילון הרבה להשתמש בביטוי הלקוח מעולם הימאים שאם אינך יודע לאן אתה רוצה להגיע אין רוח, גם הטובה ביותר, שתיקח אותך לשם. כימאי הוא ודאי יודע שימאי טוב יכול אפילו בתמרון מפרשים נכון להפליג ולזגזג מול הרוח. דבר אחד לא הצליח אף ימאי לעשות - להחליף את הרוח לצרכיו.
