ברשימה זו אנו פותחים את המחזור השביעי של רשימות שבועיות, שעניינן הוא 'אקטואליה בפרשת השבוע'. עם ניסיון כזה ארוך, אפשר היה לצפות שהמלאכה תהיה קלה יותר, אבל נדמה שבמציאות זה עובד הפוך: לא קל למצוא בפרשת השבוע את ההקשר האקטואלי בכל שבוע, בלי למחזר חומר משנה לשנה. למעשה, זה אפילו נהיה קשה יותר.
מצד אחד, נראה שהתופעות חוזרות על עצמן ורק הדמויות הפועלות מתחלפות, ומצד שני נראה שקצב האירועים מתגבר והולך ונהיה קשה לעקוב אחר האירועים השונים. קשה להחליט לאיזו תופעה להתייחס ומאיזו תופעה להתעלם. כך קורה שביום א' נושא המאמר הצפוי הוא תופעה א', ועד שמגיעים לכתיבה חלפו עברו עוד כמה נושאים לוהטים.
חוץ מזה, מעקב הדוק מדי אחר התופעות השונות עלול לערער את שלוות הנפש של כל אדם ממוצע. הוא נהיה שותף. הוא חווה את החדשות, ועלול למצוא את עצמו מדקלם סיסמאות נבובות, שנקלטו אצלו מכאן ומשם, כאשר הוא מתקשה להפעיל את חוש הביקורת כלפי התופעות שהוא חווה בעוקבו אחר החדשות.
גם המאמץ המודע שלנו להתמקד בחיפוש שורשי הבעיות ובהצעת פתרונות, תוך הקפדה שלא לדבר סרה באנשים שהתנהגותם בעייתית, אינו מקל עלינו את המלאכה השבועית.
האמת היא שלמרות הקושי, ואולי דווקא בגללו, הח"מ מתעקש להמשיך בכתיבת סידרת רשימות זו, פשוט מפני שאינו מכיר דרך אחרת בה יוכל להתמיד בציפה מעל פני זרם המים העכורים השוטף אותנו, ואף לשחות בעקשנות נגד אותו זרם.
לשחות עם הזרם, שזה מה שעושים רוב האנשים רוב הזמן, זה הדבר הכי קל והכי נוח, אבל לעניות דעתי, ברוחניות – זה לא ממש לחיות. זה בקושי לא למות. איך אמר מישהו: עם הזרם, שוחים דגים מתים; דגים חיים – שוחים נגד הזרם. ואם כבר מתעקשים לחיות ולהתחדש מדי שבוע, אז גם להציע לפרסום, שאולי עוד אנשים יהנו מזה.
הרשימה הראשונה של הח"מ נכתבה לקראת שבת פרשת תַּזְרִיעַ בשנת תש"ס. לא חשבתי על זה אז, אבל פרשה זו עניינה הוא התחדשות, לידת בן או בת. באותה שנה, קראנו פרשה זו לבדה, לפני חג הפסח; השבת אנו קוראים פרשה זו ביחד עם הפרשה הבאה, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע.
את שתי הפרשות נקרא בשבת זו, בה חל ראש חודש אייר, שכידוע, עניינו של ראש חודש הוא התחדשות, ראש חדש. השילוב הזה של שבת וראש חודש עם שתי פרשות אלו ביחד, אומר דרשני.
ימים אלו הם ימי ספירת העומר, שעניינם הוא, כפי שהסברנו בעבר, עבודה עקבית וסבלנית של תיקון עצמי והתעלות צעד אחר צעד. גם בעבודה הזאת יש התחדשות, אלא שהיא פרופורציונית למצב הקודם; על דרך שיפוץ, או אף החלפת ריהוט בבית.
ראש חודש מבטא התחדשות ברמה אחרת לגמרי; על דרך מֵאַיִן לְיֵש, על-דרך הולדת תינוק חדש.
בהפטרת ראש חודש (ישעיהו סו) אנחנו קוראים את הפסוק הבא:
[כב] כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, עֹמְדִים לְפָנַי--נְאֻם-ה': כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם, וְשִׁמְכֶם.
כאמור, בספירת העומר אנחנו אמורים להתבונן במידות שלנו ולתקן את הדרוש תיקון כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות. כאשר משקיעים בכיוון הנכון, מקבלים תמורה בצורת סיוע מלמעלה. העבודה שלנו מכונה אתערותא דלתתא (אתעדל"ת), והסיוע מלמעלה נקרא אתערותא דלעילא (אתעדל"ע). האתעדל"ע ניתנת יחסית לאתעדל"ת, וזה אומר שהתוצאה, עוצמת החוויה שלנו את קבלת התורה, היא נגזרת ישירה של מידת השקעתנו בעבודה של ספירת העומר.
דבר דומה קורה בשבת: חוויית השבת תלויה במידת ההכנה שעשו לקראתה. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת? (שבת ג א). כמובן, מדובר כאן בחוויה הרוחנית של השבת, לא רק בעניינים טכניים כגון הכנת מזון מספיק.
הזורעים בדמעה השבת סוגרת מעגל שבועי קבוע על-פי מהלך השמש, ואין שינויים. ראש חודש נקבע על-פי מולד הלבנה ומשכו אינו קבוע; לפעמים יום אחד ולפעמים יומיים. בד"כ חודש כך וחודש כך.
ספירת העומר נמשכת ארבעים ותשעה ימים. החל מהיום השני של חג הפסח, שזמנו נקבע תוך התחשבות במהלך השמש והירח גם יחד, וכלה בחג השבועות, שזמנו קבוע לאחר ימי ספירת העומר.
לקראת השבת יש להתכונן היטב, כאמור, ומידת ההכנה משפיעה על עומק החוויה שלנו את השבת.
ימי ספירת העומר עצמם מהווים הכנה. מידת ההשקעה בימי הספירה קובעת באיזו מדה נקבל, באמת, את התורה בחג השבועות.
ראש חודש, לא רבים מתכוננים לקראתו במיוחד. לכאורה גם הוא עצמו אינו מהווה הכנה למשהו. איך נבין את השילוב של שלושתם יחד בשבת זו?
ובכן אם מדברים על תמורה כתוצאה של עבודת ההכנה, בדרך כלל התמורה תהיה פרופורציונית להשקעה. את זה מכיר ויודע כל עובד שכיר, אם הוא לא "מוגן" בהסכמי שיעבוד, ואם הוא לא מנהל בכיר באיזה בנק.
כך גם זה אמור להיות בשבת; העבודה לקראת שבת, מניבה תמורה של חוויית עונג שבת ביחס ישר לעבודת ההכנה, וכך גם בחג השבועות, כתוצאה של עבודת ההכנה בספירת העומר.
ראש חודש מציע משהו שונה לגמרי, משהו חדש; תמורה שלכאורה לא ממש מתחשבת בעבודת הכנה כלשהי. כמו זכייה פתאומית בסכום גדול, שבאה בעקבות רכישה של כרטיס הגרלה בסכום פעוט.
וזהו בדיוק העניין: אם לא היה רוכש כרטיס, לא היה יכול לזכות. כלומר, היתה השקעה; אומנם פעוטה, אבל היתה.
קל להבין את הרעיון בעולמנו החומרי; בעולם הרוחני הפרופורציות שונות לגמרי, אבל המשל מהעולם החומרי יכול לעזור.
ראש חודש שחל בשבת בה קוראים את שתי הפרשות הנ"ל בימי ספירת העומר, מציע לנו את השילוב המלא של העבודה הדרושה לקראת הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.
המסר הוא, שאמנם כל הגילויים הצפויים בקרוב ממש הם תוצאה של עבודתנו כעת, בזמן הגלות הקשה, אבל אין שום יחס בין ההשקעה שלנו לבין התוצאות - הגילויים הצפויים.
הנושא של פרשת השבוע מתחיל במלים: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. התבוננות קלה תגלה כי כאשר זורעים, אם מבודדים את כל היגיעה שמסביב לזריעה ולקטיף הפירות, הרי שאין שום יחס בין הזריעה לבין תוצאותיה.
את העבודה שלנו בעולם הזה הגדיר היטב הנביא הושע (י, יב):
זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי-חֶסֶד, נִירוּ לָכֶם נִיר; וְעֵת, לִדְרוֹשׁ אֶת-ה', עַד-יָבוֹא, וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם.
כל המצוות נקראו על שם הצדקה, אומרים לנו חז"ל, שהרי פסוק מפורש הוא בתורה (דברים ו כה):
וּצְדָקָה, תִּהְיֶה-לָּנוּ: כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.
כך נוכל להבין את הפסוק שציטטנו מהפטרת השבוע: הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה - אלה רוחניות וגשמיות שיתגלו בטהרתם כפי שהיו בששת ימי בראשית, לפני חטא עץ הדעת.
כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם, וְשִׁמְכֶם; בעולם הזה, זורעים בארץ. גם המצוות שאנחנו נדרשים לקיים, רובן בעניינים ארציים. ה' מבטיח לנו מפי הנביא ישעיהו כי מה שזורעים כעת בארץ, קיים לעד ויתגלה בבוא הזמן.
אז גם יתגלה כי הזריעה בארץ הניבה פירות בשמים, ברוחניות, וכולם יראו שאין שום יחס בין ההשקעה בזריעה לבין התמורה שתתקבל.
ההשקעה הנדרשת היא לפי כוחו של המשקיע, האדם שכוחותיו מוגבלים כידוע. התמורה, זו באה מידו של הקב"ה שאינה מוגבלת בשום הגבלה, ח"ו.
וכל מה שצריכים לעשות כדי להגיע אל הייעוד הזה הוא לחשוב ולעשות לטובת הזולת, ולא רק לטובת עצמו. ואז סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.