און היקר, אין מילים כנגד הרגשת השכול, אין מילים כנגד הרגשת הפחד שקיימת ובצדק, אצל כולנו. אבל העניין המרכזי פה הוא באמת האיבר שנשבר. אלא שבניגוד למחשבה הראשונית, אני הייתי בוחר באיבר החושב, קרי: הרוח הנושבת שבנו.
אני אתחיל מראשית, אבל מראשית ההיסטוריה במרחב המאמר שלך. און היקר, הזכרת את אבות אבותיך שהגיעו לפה, כאילו והגיעו לפה לארץ זרועה, לארץ מלאת חלב ודבש, לארץ שלום ואחווה לארץ שלום ורעות. ההיפך הוא הנכון!
כשהם הגיעו לפה בכל תחום ותחום שציינת בדבריך הם נפלו מאיתנו בהרבה. רמתם הכללית היתה גרועה מזאת שלנו בהרבה, הן בהשוואה מוחלטת למה שיש לנו היום ולמה שיה להם אז. הן בהשוואה לרמתם הכלכלית מול שאר מדינות המערב, מה שקרוי בימנו הדרוג הכלכלי העולמי.
רמת הביטחון שלהם היתה ירודה מזו שיש לנו, הצבא במלחמת השחרור היה צבא של רובים ומקלעים (מה שנקרא אז מכונות יריה), פה ושם נגמ"ש היה למעשה מכונית עם הרבה פלדה ושני מטוסי פייפר.
צריך להסביר למישהו מה יש לנו היום?
אפילו "הכפיה הדתית" כפי שאתה מכנה אותה, היתה אז בעיצומה, "שאל אביך ויגדך ...". מי אכל בתשעה באב בבית קפה? איפה היתה חנות עם בשר לא כשר? מוניות בשבת? אני לא טוען שהמצב בין הדתיים לאלו שאינם דתיים הוא מצב אידיאלי, אבל אז היה הרבה יותר קשה להשיג דברים שהיום הם במעבר לכביש. "שאל אביך ויגדך ...".
הנקודה היא פה, שאבות אבותינו שהגיעו לפה ידעו לתת משלהם לשיפור המצב הקשה. ידעו שלא כל חייהם הוא "תנו לי שקט ומנוחה והרבה אוכל ושעשועים". הם ידעו לנסות שוב ושוב למרות שלא תמיד עלה בידם. והעיקר הוא, שידעו לאחוז בארץ ישראל.
אנא ממך, היזהר כשאתה מזכיר את שמם בהקשר זה, כי ככל אדם הם היו רוצים לראותנו ממשכים בדרכם ודרכם היתה, כמו שאתה בעצמך ציינת, לתת ולתת ולתת כמעט בלי לקבל. דרכם היתה ארץ ישראל בכל מחיר. בכל מחיר אני אומר, שהרי במלחמת השיחרור 1% מאוכלוסיה נפלה במלחמה כחללים 6,000 נופלים מאוכלוסיה של 600,000 אנשים. 1% מהאוכלוסיה כיום היא יותר מ-60,000! הם לא הקימו ועדות חקירה, הם לא ירדו הם לא התייאשו, הם המשיכו לבנות את הארץ. לא שהם רצו שהדברים הרעים יימשכו, אבל הם כן עשו הכל בשביל לשפר את המצב פה! והדגש הוא לא על כל המשפט, הדגש הוא על המילה "פה!".
אתה מדבר על פיגועים, ובחרתי זאת כנושא השני לתגובה. נושא שני כי מבחינה היסטורית (במרחב המאמר שלך) הפיגועים לא התחילו לפני שנה וחצי בדולפינריום, גם לא לפני שנתיים וחצי. הפיגועים הגדולים ברצף זה, אחרי זה, התחילו בסמוך לתחילת תהליך הנורא בו אנו נמצאים היום. זה התחיל בבית ליד, ובחדרה למשל.
אני לא אשאל אותך, מה היתה תרומתך לתהליך זה בהצבעה בקלפי, בהפגנות רחוב, בעזרה לזרמים מסוימים בשלטון. אני לא אשאל אותך שאלה זאת מפני שכמו שציינת, אתה ואני וכל העם משתתף בתהליך השכול שלו. הכדור באמת לא מבדיל בין תינוקת בת 10 חודשים בקריית ארבע, למשפחת שלמה שנקטפה במידרחוב בירושלים. אין הבדל בין החברים שלך לחברים שלי, אין הבדל בין שירות המילואים שאתה ואני נותנים. כולם שווים. אפילו החרדים משתתפים פה בין בפיגועים בירושלים ובין בכוחות ההצלה - זק"א. כך שאנחנו בתהליך מלחמה ההולך ומחמיר משנה לשנה מחודש לחודש, כבר כ-10 שנים. אני רק מזכיר, זה לא התחיל לפני כשנה וחצי. ופה עולה השאלה, מה כן נשבר אצלך דווקא מלפני שנה וחצי?
ולבסוף אתה מדבר על עכשיו: אתה מדבר מלבך, ואי אפשר שלא להבין זאת, על האיבר שנישבר. האיבר הוא הרוח. כאמור בסקירה לאחור, אחרי שאבי אביך תרם פה! את תרומתו יחד עם אשתו וילדיו. ואביך תרם את חלקו יחד עם אשתו וילדיו פה! הרי לקחת את כל זה ולומר, אני אמשיך אבל לא פה! זה השבר, זאת הבעיה. הבעיה היא שלא מתמודדים עם הבעיה!
זה כמו לעזוב עבודה כי הבוס פיטר אותך בגלל איחורים, ואז להפסיד עוד עבודה כי גם שם משום מה אמרו לך את אותם הדברים וחוזר חלילה. גם כך עם ישראל, יש פיגועים כבר (מראשית ההתישבות). אז משפרים את המצב הכלכלי והביטחוני, יש עוד אז שוב משפרים וכו', עד שבעזרת השם נהיה מספיק חזקים בשכלנו ובאמונתנו, בצדקת דרכנו, עד שיהיו ממש קצת פיגועים (ותמיד היו ויהיו השאלה היא הכמות).
להגיד נישבר לי מהפיגועים אז אני יורד, זה כמו לומר נימאס לי שמעירים לי על האיחור - אני מחליף מקום עבודה. האם ללכת למקום שבו אין פיגועים ליהודים? "שאל אביך ויגדך ...", גרמניה נחשבה למדינה הנאורה ביותר לפני השואה. וגרמניה היא דוגמא ענקית למה שקרה בקנה מידה קטן יותר, לכל אורך ההיסטוריה היהודית, בכל התפוצות. בשביל זה סבא שלך הקים את מדינת ישראל, כי הוא דאג לאבא שלך ואבא שלך המשיך את דרכו של סבך כי הוא דאג לך. הם הקימו צבא! זוכר המורים שלימדו אותנו שבניגוד לשואה פה יש לנו צבא להתגונן?
השאלה היא האם עד כדי כך נפלה רוחך עד כדי כך שאתה לא רוצה לדאוג לבני ביתך כמו שאביך ואבי אביך דאגו לך?
ראובן שיל"ת