לפני שנים לא מעטות נתבקשתי להעביר קורס מבוא ליהדות בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב. הקורס ניתן במסגרת ארגון "גשר" שפעל לקרוב בין חילוניים ודתיים, אך היוזמה יצאה ממנהל בית הספר, שמעוני, בנו של הסופר דוד שמעוני. הוא הסביר לי אז כי הוא נבהל מגידולי הפרא שהצמיח החינוך החילוני ומבקש לפעול לתיקון המצב.
במסגרת ההכנות לקורס קראתי את עיתון התלמידים, ובאחד הגיליונות מצאתי מאמר מעניין. הוא נכתב בידי קבוצה של תלמידים מזרחיים, שביקשו למחות על תכנית הלימודים. נאמר שם בין היתר (אני מצטט מן הזיכרון): מדוע מכריחים אותנו ללמוד רק את התרבות האשכנזית ואיננו לומדים מאומה מן התרבות שלנו. מדוע כופים עלינו לימודים שאיננו רוצים בהם כמו כתבי הרמב"ם.
שמאלנות אליטיסיטית
יזמתי פגישה עם מחברי המאמר כדי לתהות על קנקנם. על-מנת להבין את רוח השיחה שהתקיימה עלי להסביר משהו על אופיו של בית הספר באותה תקופה (ראשית שנות ה-70'): "תיכון חדש" היה תיכון של השמאל האליטיסטי. רוב תלמידיו באו מן השכונות העשירות של תל אביב וסביבותיה, בנים לשמנה וסלתה של הבורגנות הפועלית-מפאיניקית. רבים מהם לא הלכו בדרך אבותיהם ופיתחו עמדות שמאלניות רדיקליות נוסח "שמאל חדש" ושמאלה ממנו עד "מצפן" ועד בכלל. רוב התלמידים היו מה שקרוי "אשכנזים", אך היו בבית הספר גם כמה בני עדות המזרח שעם נציגיהם קיימתי אותה שיחה.
אלה היו בחורי חמד - מטופחים, ערכיים, משכילים. אך הם בערו באיזו אש זרה. המאמר שכתבו לא היה מצונזר אמנם אך בעל פה אמרו דברים חריפים יותר. "אתם האשכנזים דיכאתם אותנו עד עפר. הרסתם את המורשת שלנו. הכרחתם אותנו ללמוד את המורשת של מזרח אירופה שזרה לנו. אנחנו הדפוקים בחברה הישראלית, כמו הפלשתינים".
"אנחנו יהודים ערבים"
עד למשפט האחרון יכולתי להסכים. יכולתי לספר להם שגם אני, שבעורקיי זורם "דם אשכנזי", נמנה עם משפחה שהשלטון הדורסני של מפא"י דיכא אותה לא פחות מאשר את בני עדות המזרח. אבל מה לזה ולפלשתינים. ניסיתי גם להסביר להם שהדיכוי והאפליה של שלטון מפא"י לא היו דווקא נגד תרבותם. ניסיתי להסביר שמה שמלמדים במסגרת החינוך החילוני זה לא דווקא מורשת יהדות אשכנז ומזרח אירופה וכי אין בכלל דבר כזה. ניסיתי להסביר שהרמב"ם ורבים מגדולי ישראל היו "ספרדים". ושהמורשת התרבותית היהודית - מן התלמוד הבבלי והירושלמי ועד פסקיו של הרב הראשי לישראל עוזיאל - אינם ספרדיים או אשכנזיים. הם לא הקשיבו ודיברו בסיסמאות ששמעו מאי שם. עד שיצא המרצע מן השק ואחד מהם אמר: "אתה לא תבין אותנו כי אנחנו בעצם יהודים-ערבים".
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה, שמאז עלה כפורח והביטוי שלו בשיח הציבורי, בספרות ובקולנוע, הלך והתרחב. אחד משיאיו הוא הסרט "רוח קדים כרוניקה מרוקנית", אותו ביים דוד בן-שיטרית, שהוקרן במוצאי יום הכיפורים בטלוויזיה.
קליטה במימסד המבזה
בשעתו ניסיתי לנתח את תפיסת עולמם של אותם צעירים מ"תיכון חדש", ודומה כי הניתוח הזה תופס עד היום לגבי קבוצה גדולה של אלה המכנים עצמם "יהודים-ערבים". הם היו בנים להורים קשי יום, שהתפרנסו ממלאכות פשוטות ואולי משפילות. במאמץ אדיר, שלהם ושל הוריהם, הצליחו להגיע לתיכון יוקרתי (ומאוחר יותר יגיעו לאוניברסיטה וליצירה הקולנועית ולסיפורת). הם חשו שהם שייכים לתרבות שהמימסד הישראלי הקולט ביזה אותה, זילזל בה והשפיל אותה. אך הם נקלטו למימסד הזה, ועצם קליטתם היה תהליך של מחיקת כל זהות שהיתה להוריהם. הם לא תפסו שבני הטובים שלמדו עימם ב"תיכון חדש" לא באו לכאן עם תרבות פולנית, או רוסית, או גרמנית; שהסבים וסבי הסבים של בני הטובים הללו היו בני אותה תרבות של חכמי מרוקו וטוניס ותימן ועיראק; הם לא תפסו שהתנועה הציונית החילונית מחקה לא רק את התרבות של יוצאי מרוקו אלא מחקה את העבר היהודי הגלותי כולו, מזרח ומערב כאחד.
הסופר א.ב. יהושע (מזרחי?) אמר פעם כי בן-גוריון, האיש האחראי למחיקת זהותם של יהודי המזרח, מחק את עברו שלו (דוד גרין) לפני שדרש למחוק את זהותם של המזרחים.
להשאיר את הפצע פתוח
אין ספק שהדרך בה נקלטה יהדות המזרח בארץ היא פצע מדמם בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כמו הרבה פצעים מדממים אחרים. אבל זהו פצע שהולך ומגליד. כיום אין כמעט משפחה שאין בה "נשואי תערובת", שבהם בדור שני או שלישי כבר לא ברור כמה דם מרוקאי או תימני או פולני זורם בעורקיו של ילד זה או אחר. הפצע הולך ומגליד ברמה הריגשית אך רחוק מתיקון ברמה של הפערים הכלכליים, החברתיים וההשכלתיים.
אך הקבוצה הזו, המכנה עצמה "יהודים ערבים", דואגת שהפצע הזה לא יגליד ברמה הריגשית. שתמיד יישאר פתוח. היא מלבה את אש העדתיות לאחר שזו שככה מזמן. היא בונה תאוריה מופרכת מעיקרה על קיומה של איזו זיקה תרבותית
בין יוצאי עדות המזרח לבין תרבות ארצות מוצאם ("אום כולתום"). היא בונה גם איזה מיתוס על תור זהב של יחסים מצויינים עם הסביבה הערבית שלא היה ולא נברא.
"מהפכת מזרחים ופלשתינים"
כמה ציטטות של אנשי קבוצה זו יבהירו:
- דוד בן-שיטרית (במאי הסרט "רוח קדים"): "הולכים להיות פה מיליון מובטלים, קריסה מוחלטת של מדיניות הרווחה, ואז תבוא המהפכה. יום אחד ש"ס תהיה בעלת תודעה פוליטית חברתית ולא רק סקטורילאית. יהיה חיבור בין ש"ס ובין מזרחים אינטלקטואלים ובין ערבים ישראלים ופלשתינים. זה הולך ונבנה".
- פרופסור אלה שוחט ( ילידת עירק, חוקרת תרבות, מתגוררת בניו-יורק): הציונות היתה מעשה הונאה אדיר כלפי המזרחים. הציונות היא גלגול של הקולוניאליזם והגזענות האירופית. הציונות המתנחלת משליכה את ההתייחסות האירופית הגזענית כלפי הפלשתינים כשהערבים-היהודים הם חלק מן הפרויקט.
- סימון ביטון (במאית סרטים דוקומנטריים, נולדה במרוקו גדלה בישראל, מתגוררת בצרפת. הפיקה סרטים על עזמי בשארה, מוחמד דרוויש, על שני מחבלים מתאבדים אחרי שורה של סרטים על פלשתינאים ומזרחיים): "כאזרחית ישראלית אני מצביעה בעד עזמי בשארה. בשארה בסך הכל דימוקרט-ליבראל". על המחבל המתאבד שהיה נושא סירטה אמרה כי היא מבינה את הסיבות וההקשר ולהזדהות עם הכאב שממנו יצא... מה שקורה עכשיו בישראל זו מלחמה קולוניאלית. מה שהפלשתינים עושים זה שיחרור לאומי".
על הטיפול בגזזת
הסרט מבטא כאב אמיתי ועם כאב אי אפשר להתווכח. אך הוא גם פותח פצעים על-ידי סילוף עובדות. הסרט מביא את עדותו של ראובן אברג'ל, פנתר שחור בדימוס, המתאר את העינוי שעברו ילדי העולים מן המזרח בטיפול נגד גזזת. גזזו או מרטו את שער ראשם, מרחו את הקרקפת ביוד. התאור שלו מלווה בצילומים דוקומנטריים מאותה תקופה המעוררים באמת חלחלה. אין פלא שאברג'יל קורא למאבק של המזרחיים נגד המימסד "בכוח הנשק".
אבל הסיפור הזה לא כל כך מתאים לעובדות. הגזזת היתה מחלת עור פטרייתית מדבקת שהיתה נפוצה בארץ עשרות שנים לפני הקמת המדינה. היא פגעה באזור הקרקפת בעיקר של ילדים וגרמה לנשירת שיער. הטיפול במחלה כלל גזיזת השיער והשמדת הפיטריה באמצעות חומר חיטוי. לעתים היו משתמשים בקרינת רנטגן. אני יודע על המחלה מסיפוריה של אחותי עליה השלום שעל ערש מותה ממחלת הסרטן אמרה לי כי היא חושבת שמחלתה נגרמה מאותן קרינות שקיבלה בילדותה. (באחרונה קראתי בעיתונים שזו איננה השערה דמיונית. נפגעי אותה קרינה מבקשים להגיש תביעה נגד המדינה). מחלת הגזזת לא הופיעה עם העליה מארצות המזרח אלא שנים רבות לפני כן והטיפול בה לא עשה הבחנה בין מזרחיים לאשכנזים.
ועל הסלקציה
האשמה חמורה יותר העוברת כחוט השני אצל המרואיינים בסרט היא הסלקציה. הסוכנות לא העלתה את כל המבקשים לעלות ממרוקו. היא העדיפה צעירים ובריאים ולא נרתעה מקריעת משפחות. זו עובדה נכונה והמדינה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. אך העובדה הזו נכונה גם לגבי ארצות אחרות.
ה"סלקציה" מלווה את התנועה הציונית מראשיתה. נשיא ההסתדורת הציונית, ד"ר חיים ויצמן, דיבר בשעתו נגד העלאת "אבק אדם" לארץ. וזה היה מכוון ליהודי אירופה, הרבה לפני שעליית יהודי המזרח עלתה בכלל על הפרק. בעיצומו של רצח היהודים בשואה קיימה הנהלת הסוכנות היהודית (ב-23 ביולי 1944) דיון בשאלה את מי להעדיף בהעלאה לארץ אם תהיה אפשרות כזו. על הדיון מספר טוביה פרילינג בספרו "חץ בערפל": "בן-גוריון הציע נוסחה חדה, ברורה ונוקבת לעליית הצלה: להעדיף ילדים על פני מבוגרים, ולהעדיף ציונים על פני מבוגרים אחרים"
למי נועד הסרט
החלקים הטובים ביותר בסרט הם אלה הלקוחים מתוך סרט התעמולה של אריה דרעי, אותו הפיק וביים אורי זוהר. כי זוהר יודע לעשות סרטים.
מבחינה מקצועית גרידא הסרט של בן-שיטרית הוא שיעמומון מונומנטאלי. ודאי יאשימו אותי בגזענות, אך גם יוצרי הסרט לא יטענו שלעמדות שהם מציגים יש שותפים בקרב ציבור המזרחיים. כמה מזרחיים יש הרואים עצמם "יהודים-ערבים"? כמה מהם מזדהים עם מאבק הפלשתינים ורואים עצמם שותפים למאבק זה?
