הרעיון האדנותי לעצב לפלשתינים הנהגה כלבבנו אינו חדש. כבר בתחילת שנות ה- 80 עסקו במערכת הביטחון ברעיון הישן לעצב את השליטה בחברה הפלשתינית.
חבורות המזוהות עם "האחים המוסלמים", בעיקר בעזה, שעסקו בפעילות חברתית רחבה קיבלו עידוד להתאגד לגוף סמכותי, מקצתם אפילו קיבלו אימון בסיסי בנשק מבחורינו המצוינים, כדי להוות משקל נגד יעיל לפת"ח שכבר התברר כאויב עיקש, מתמיד, מטריד ומשמעותי למדינת ישראל. ב- 1987 התאגדו הקבוצות האלה, בהנהגת השייח' אחמד יאסין, ל"חמאס" - יעילים ורצחניים לפחות כמו הפת"ח.
רק לפני שלוש שנים, כשחדרה ההכרה שיאסר ערפאת, הרע של אז, הוא מכשול לכל תהליך מדיני במזרח התיכון התגייסה ארה"ב, בעצה עם ישראל, לעצב את ההנהגה הפלשתינית מחדש. לחץ פיזי לא מתון הביא לפיצול הנהגת הרשות הפלשתינית. הכול כדי לעצב עמדת כוח כראש ממשלה למי שנחשב האיש 'הטוב' - אבו מאזן. זאת למרות שאבו מאזן לא עשה דבר לפני כן ומאז עד היום, כדי להצדיק במשהו את התקוות, לבד מהצהרות.
יאסר ערפאת, יו"ר הרשות, כמובן זינב בממשלת אבו מאזן ככל יכולתו והוכיח שטרור נגד ישראל אינו רק כלי במאבק נגדנו אלא אמצעי מצוין לערער את סמכותו של ראש הממשלה עצמו. ארה"ב וישראל מצידן התאמצו לקצץ בסמכויותיו ולבודד ככל יכולתם את היו"ר יאסר ערפאת ולחזק את כוחו של ראש הממשלה אבו מאזן - איש שהוא או חדל אישים מוחלט, או נוכל בין לאומי או דמות טרגית של האדם הלא מתאים במקום ובזמן. בכל המאבק הזה נעדרו לחלוטין הרצונות והצורך של החברה הפלשתינית עצמה לסדר וממשל תקין.
לאחרונה זימנה לנו החברה הפלשתינית את אחד המצבים הנלעגים בהיסטוריה, מצב שהרווחנו ביושר מלא. בראש ממשלת הרשות עומד החמאס שאת צעדיו הראשנים עשה לפני 25 שנה בסיוע ישראלי מלא כדי לדחוק את הרעים, אנשי פת"ח. בלשכת ראש הממשלה הפלשתיני שרק לפני שלש שנים יצרנו, עיצבנו, וחיזקנו במיוחד לאבו מאזן 'הטוב', יושב וקוטף את הפירות והסמכויות איסמעיל הנייה, מנהיג החמאס, 'הרע' של היום.
על כסא יו"ר הרשות קצוץ הסמכויות שהוחלש בכוונה ממוקדת לחזק את אבו מאזן יושב היום דווקא אבו מאזן הבלתי מוכשר עצמו. סבב הכיסאות כולו נאכף על הרשות הפלשתינית בניגוד לרצון הנהגתה על-ידי ארה"ב שרצתה בבחירות דמוקרטיות לתת תוקף מלא ל'טובים' מהפת"ח מול 'אויבי השלום' מהחמאס. אלא שהחברה הפלשתינית רואה כנראה אחרת לגמרי מי 'הטובים' ומהו 'השלום'.
יש במצב המגוחך מסקנות. הראשונה היא שכיבוש ואדנות על עם אחר אינם רק מצב פיזי של שליטה בשטח אלא, מעבר לכך, מצב אדנות נפשי-פוליטי שבו אנחנו נוטלים לעצמנו גם זכות לעצב את הנהגת הפלשתינים למעננו ובהתאם לרצונותינו הפוליטיים. המסקנה השנייה היא שהניסיון כמעט תמיד מסתיים אחרת ולהיפך ממה שציפינו והמחיר תמיד יקר במונחים של יציבות פוליטית, חיי אדם, התקדמות כלכלית, ותהליכים מדיניים. מה שקורה אצלנו במשחקי השליטה בפלשתינים בקטן, מתרחש בעוצמה גדולה בהרבה מונים במשחקי השליטה בעירק.
הלקח המרכזי הוא שעלינו לחדול לחלוטין מלנסות לבחוש ולעצב לפלשתינים הנהגה כלבבנו. עד שלא יקום מתוך החברה הפלשתינית כוח עצמאי, מקורי, הנהנה מתמיכת הציבור ושואף במוצהר לפשרה היסטורית עם מדינת ישראל כמדינה יהודית, כוח שאינו שואב את עוצמתו מהשאלה כמה אסירים שחררנו או מחסומים הסרנו - כל המהלכים הם מהלכי סרק שדנים אותנו לקיפאון ואובדן כיוון מתמשך.
עד אז עלינו לצמצם ככל הניתן את השליטה הפיזית על החברה הפלשתינית כדי שתהיה לנו מדינה יהודית דמוקרטית ובעיקר לסיים את האדנות המנטלית. מי שמציע להתעלם מהבחירות ברשות הפלשתינית ולנהל מו"מ מדיני עם אבו מאזן, מתנהג וחושב ככובש מתנשא בדיוק כמו נוער הגבעות בחוות מעון בדרום הר חברון.
