פרופסור אירווין קוטלר הוא מרצה למשפט באוניברסיטת מקגיל וחבר בפרלמנט הקנדי. קוטלר פירסם מאמר תחת הכותרת: "זכויות אדם והאנטי-יהודיות החדשה/אזעקה". במאמרו מסביר קוטלר את ההבדל המהותי בין האנטישמיות הקלאסית ובין האנטי-יהודיות החדשה. האנטישמיות הקלאסית היא אפליה או שלילה של זכות היהודים לחיות כחברים שווי-מעמד בחברה חופשית. האנטי-יהודיות החדשה היא שלילת זכותו של העם היהודי לחיות כחבר שווה זכויות ומעמד במשפחת העמים. האנטי-יהודיות מבודדת ומפלה את ישראל ואת העם היהודי על-ידי טיפול מפלה ומבדיל בזירה הבינלאומית ומצביעה על ישראל והעם היהודי כיעד להשמדה. קוטלר מציע מערכת מדדים לזיהוי טבעה ומשמעותה של האנטי-יהודיות החדשה. מדדים אלה מתבססים על עקרונות של אפליה ושוויון בחוקי המדינות ובחוק הבינלאומי.
קוטלר מונה 13 מדדים:
א.
אנטישמיות קיומית או השמדתית - הכוונה לארגוני הטרור הקוראים בפומבי להשמיד את ישראל ולרצוח יהודים, לפסקי ההלכה של אנשי דת מוסלמים קיצוניים הקוראים להשמדת ישראל ורציחת יהודים כחובה דתית, לאירן הקוראת למחיקת ישראל מהמפה ומצהירה על כוונה להשתמש בנשק גרעיני להשמדת עם.
ב.
האנטישמיות הפוליטית - הכוונה לשלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שלילת הלגיטימיות והקיום של מדינת ישראל ודמוניזציה של ישראל, המתוארת כסמל להפרת זכויות אדם.
ג.
האנטישמיות האידיאולוגית - אשר באה לידי ביטוי בהחלטת האו"מ, שבוטלה רשמית, אך השפעתה קיימת, שה"ציונות היא גזענות", הוקעת ישראל כ"מדינת אפרטהייד" והוצאת הדיבה על ישראל שהיא "מדינה נאצית".
ד.
האנטישמיות התיאולוגית - הכוונה לאנטישמיות האיסלאמית הרואה ביהודים וביהדות אויב האיסלאם, והופכת את הריגת היהודים למצווה דתית, ולאנטישמיות התיאולוגית הנוצרית, הרואה בכנסיה יורשת של מעמדה של היהדות לפני ה' ולכן קובעת שארץ ישראל שייכת לכנסיה ולא לעם היהודי ומדינת ישראל קמה שלא כדין.
ה.
האנטישמיות התרבותית - הכוונה לאופנה הרווחת בחוגים אקדמיים ואינטלקטואליים לתת לגיטימציה לאנטישמיות, על-ידי שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל.
ו.
האנטישמיות האירופית - הכוונה להתפרצות המחודשת של האנטישמיות באירופה בזמן האחרון, שבאה לידי ביטוי בתקיפת בתי כנסת, בתי"ס, מוסדות יהודיים, בני אדם המזוהים כיהודים ותעמולת זוועה נגד ישראל והיהודים, תוך כדי דמוניזציה של ישראל ושלילת זכותה להתגונן מפני טרור. הפעילות האנטישמית משותפת לימין ולשמאל, המקיימים הפגנות בהן הם קוראים בגלוי: "מוות ליהודים".
ז.
אנטי-יהודיות בזירה הבינלאומית - שלילת השוויון בפני החוק מישראל - ישראל הפכה למעין "היהודי הקולקטיבי", והיחס אליה דומה ליחס שהיה כלפי היהודי היחיד על-ידי הקהילה הלא-יהודית. היחס המפלה לישראל בא לידי ביטוי גס בוועידת דרבן נגד הגזענות, אבל הוא מהווה תופעה קבועה בארגונים השונים של האו"מ ובייחוד בנציגות האו"מ לזכויות האדם.
ח.
האנטי-יהודיות הנוהלית - מניעת השתתפות ישראל וארגונים יהודיים חוץ-ממשלתיים בהתאגדויות אזוריות.
ט.
האנטישמיות ש"הוכשרה" לפי החוק - לאחר שהחלטת האו"מ שהציונות היא גזענות נחשפה ככיסוי לאנטישמיות הוחלפה השיטה, וכעת הדגש הועבר להוצאת דיבה על ישראל בנושא זכויות אדם. האו"מ פעיל מאוד בנדון.
י.
האנטישמיות הכלכלית - הכוונה לחרם הערבי. בעבר התבטאה האנטישמיות הכלכלית באפליית היהודים בדיור, השכלה ותעסוקה, ואילו החרם הערבי מחייב חברות הרוצות לקיים קשרי מסחר עם מדינות ערב בחתימה על חוזה המחייב את החברות להחרים את ישראל, לא להעסיק יהודים ולא לקדם את אלה שכבר מועסקים.
יא.
הכחשת השואה - היהודים מואשמים בפיברוק השואה, בסחיטת שילומים מגרמניה ובהקמת ישראל ה"בלתי חוקית" על אדמה פלשתינית. המשמעות של הקביעה האחרונה היא לשלול מהיהודים את עברם - הפלשתינים הם הבעלים האמיתיים של הארץ - ושלילת עתידם, כלומר זכותם למדינה.
יב.
הטרור הגזעני נגד יהודים - הכוונה לנסיונות של גורמי טרור בינלאומיים לפעולות טרור נגד יהודים וישראל, כמו למשל, הפגיעה של חיזבאללה ואל-קאעידה במוסדות יהודיים או הנסיון לפגוע במגדלי עזריאלי.
יג.
האנטישמיות בגושפנקה ממלכתית - הכוונה לטיפוח "תרבות השנאה" נגד יהודים וישראל על-ידי מדינות באמצעות הסתה במסגדים, בתי ספר ובאמצעי התקשורת. למשל, השימוש בפרוטוקולים של זקני ציון, בעלילות דם ובסמלים ונושאים מהאנטישמיות הקלאסית.
לסיום, מדגיש פרו"פ קוטלר שאין הוא מצפה ליחס של אפליה לטובה של ישראל, אלא שתיפסק האפליה לרעה, דהיינו החלת קריטריונים שונים לגבי ישראל לעומת מדינות אחרות.