בשל עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כי החלטות מועצת מקרקעי ישראל (שאושררו כהחלטות ממשלה) אינן סבירות, תוך שהוא נשען על עמדת משרד האוצר בכסות "ועדת מילגרום", כי הפיצוי המוצע הינו מוגזם, למעשה לא הותיר היועץ המשפטי ברירה פרוצדורלית בידי בית המשפט אלא לדחות את עמדת ה"התיישבות העובדת". עמדתו של היועץ המשפטי הייתה מתקבלת משפטית גם ללא טיעוני "הקשת הדמוקרטית המזרחית".
לו פס"ד מצטמצם ואומר "לאור עמדת היועץ המשפטי כ"נאמן הציבור" שלדעתו ודעת משרד האוצר, שיעורי הפיצוי שהוחלטו על-ידי מועצת מקרקעי ישראל והממשלה הם שיעור מוגזם ובלתי סביר, אין לבית המשפט אלא לקבל את עמדת היועץ המשפטי" ובכך זיל גמור, כטענה פרוצדורלית לא הייתי מבקר את ההחלטה שהתקבלה. אולם החלטות קצרות וענייניות כבר מזמן אינן נחלתו של בית המשפט העליון החייב גם ללמדנו ולהשכילנו.
עמדתי מזה שנים עוד בתוקף תפקידי הציבורי, הייתה כי אין לשנות יעוד כלל בנחלות ה"התיישבות העובדת" ולשלם באמצעותם את חובותיהם. אולם האם זה צודק וראוי להשאיר את ההתיישבות ה"צעירה" של ישראל השניה, בת ערובה לפקידי המינהל והאוצר?
כאשר הם מבקשים לשנות יעוד כבעלי קרקע פרטית, תוך ניצול כוחם השילטוני וכוח המיקוח הבלתי שווה כבעלים פרטי, לפי חוק המקרקעין, להתעשרות נדל"נית.
ההתיישבות "הצעירה" היא זו שנשארת ללא הגנה בשל סעיף 15 בחוזה "בר-הרשות", סעיף מקפח בחוזה אחיד, הקובע כי יש לה למדינה כמחכיר פרטי זכות סילוק של חוכר, שאמור להיות חוכר בנחלה לדורות, גם כאשר מדובר בשינוי יעוד למטרות מסחריות לכל המרבה במחיר בשוק, לפי חובת המכרזים. באותה העת ההתיישבות הוותיקה, החוכרים הפרטיים וחברות עיבוד, שם לחלקם אין סעיף 15 בחוזה החכירה, אין בידי המינהל דרך לכפות עליהם את רצונו, כאן המדינה כבעל קרקע פרטית תהיה בת הערובה לכוח המיקוח הבלתי שווה ההפוך דווקא! זה השוויון אליו מתכוון השופט אור? או פשוט אי הכרת החומר ולימודו כראוי, למרות שהחומר היה מונח לפניו.
מה שעשה השופט תאודור אור ללא כל צורך ענייני הוא לדון בשאלת "הצדק החלוקתי" - מושג תאולוגי לא רלבנטי לחלוטין לעצם ההחלטה, והתערב התערבות אוליגרכית גם אם היא אפלטונית, כפי שביקר זאת בעבר בחומרה רבה הנשיא השופט לנדוי.
"משה לנדוי נשיא בית המשפט העליון לשעבר מוסף הארץ 6.10.00 ע-32, 34:
"כי כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיבית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה.... לעיתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל מגמה הזאת איננה נכונה. קודם מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט". (הדגשה שלי ש.ו.) דבריו נכונים מקל וחומר לשופט אור".
לעומת זאת, בית המשפט התחמק מלדון בשאלות משפטיות אמיתיות, כגון: התייחסות לשאלות יסוד של מעמד המחכיר (היא המדינה) כבעל קרקע פרטי ללא מעמד מיוחס בחוק המקרקעין, לעומת מעמד החוכר לדורת וזכויותיו, כשני צדדים לחוזה פרטי! איזה הגנות ראוי לתת לחוכר מפני עריצות השלטון וכוח המיקוח הבלתי שווה?
התוצאה של פסיקה זו סופו של דבר תהיה ניצחון פירוס. אלו הוותיקים ללא סעיף 15 ימשיכו להתעשר והם עיקר הקרקעות במרכז הארץ. על חשבון מי ומי יחזיר את חובות ההתיישבות, אם לא חשבון תקציבי הרווחה? ההשפעה על שוק המקרקעין אולי תהיה דווקא מבורכת לאלו שבידם קרקע חקלאית פרטית וחוזי חכירה ללא סעיף 15, ההיצע קטן הביקוש עולה והפערים החברתיים רק יגדלו, כאשר מעטים יותר יזכו בהרבה יותר.
"ההישג" היחיד של אנשי האקדמיה "המזרחיים" העותרים מטעם "הקשת" הוא גרירת בית המשפט העליון להחליט החלטה פוליטית איזה משטר יחול במדינה: לא ליברטראיאני, לא ליבראלי, אלא פוסט ליבראלי סוציאל דמוקרטי, או אולי גם ניאו-מרכסיסטי ולגרור את בית המשפט ולהקדים ולחוקק את חוק יסוד זכויות חברתיות משום שהחלטתו הדמוקרטית של הבוחר נמנעה עד היום מלעשות זאת.
בפועל, הרי מי שגבה את עיקר הכספים הן המדינה ורשויותיה, הבנקים על-פי הסדר החובות הידוע כחוק "גל" ומס השבח. לכן הרטוריקה החלוקתית היא חסרת תוכן ממשי, עיקר התקבולים משינוי היעוד היה בקופת האוצר, בן ערובה "לבחירת הציבור", דהינו בידי פוליטיקאים ובירוקרטים. ובאשר לעתיד: למעשה בית המשפט לא חילק מחדש את ביצי הזהב. הוא פשוט שחט את האווזה. שום חוכר בר-דעת לא יוותר על קרקע חקלאית לטובת סרסור קרקעות, גם אם הוא סרסור ממשלתי וגובה בשם "קופת הציבור", עבור "חופן דולרים" בשיעור של כ-500 עד כ-3,000 דולר לדונם, כערכה החקלאי.
כאשר הרטוריקה הנשגבה איננה נפגשת עם העובדות, תוצאתה תהיה יצירת שני מעמדות בהתיישבות העובדת: "הפטריקים" האבות המייסדים של הישוב הותיק חוכרי הקרן הקיימת וקרן היסוד, שעליהם ועל החוכרים הפרטיים, ללא סעיף 15 לא יחול פסק הדין, ואילו ה"פלבאים" ההתיישבות ה"צעירה" של בני הרשות שקמה אחר קום המדינה עליהם יחול פסק הדין. לזה יקרא גם חוסר שוויון מעמדי.
עצם הרעיון שנושה שהוא המדינה כבעלים של הבנקים הנושים, יכסה חובות של חייבים שהם החוכרים, באמצעות מכירת נכסי צד שלישי הוא אזרחי המדינה יצר בסיס נורמטיבי בעייתי. אולם בסיס זה היה בו אפשרות של הצדקה מסוימת לו הוחל רעיון החלוקתיות והשוויון הפנימי דהינו שהפיצוי הבלתי שווה יחולק בתוך התנועה באורח שוויוני. מה שגרם לניקור עיניים הוא נושא בעל משמעות רעיונית אחרת והוא שהפיצוי לא רק שימש לכיסוי חובות במסגרת הסדר חוק "גל" ולא רק שימש ליצירת גורמי יצור חליפיים והגדלת בסיס התעסוקה, אלא הפך מקור לסרסורות קרקעות לשמה וכוונתי הפיכת גורמי יצור, לגורמי הכנסה הונית קפיטליסטית דהינו ל"בעלי בתים" החיים משכירות. לא לזה פיללו האבות המייסדים.
____________________
הכותב, שאול ויסמן, בעבר הממונה על הערכה החקלאית במשרד החקלאות, שמאי מקרקעין ומשפטן החוקר את התחום. האמור מבוסס על מחקרי "הדואליות הנורמטיבית וחוזי מינהל מקרקעי ישראל" עבודה מקדימה לתואר ד"ר למשפטים אוניברסיטת תל אביב.
