המנהיגים הפלשתינים, החל מהמופתי חג' אמין אל-חוסיני ואחרים, אינם אומרים לעמם את האמת לגבי ההיסטוריה של הארץ. האג'נדה הפלשתינית מבוססת על שקרים ושיפוץ ההיסטוריה. הפלשתינים הם ברובם מהגרי עבודה וצאצאיהם שהסתננו לארץ בין שלהי המאה ה-19 לאמצע ה-20 ואינם "עם ילידי". על בסיס טענה זו הם מכחישים קיומו של עם יהודי וזכותו ההיסטורית על הארץ וכתנאי לפיוס הם דורשים החזרת כל הפליטים לישראל, כלומר הפיכת היהודים למיעוט וחיסול מדינת היהודים.
המנהיגות הפלשתינית דחתה 6 הצעות להקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת היהודים בשל דרישתה ל"זכות השיבה", דרישה שאין לה סימוכין בחוק הבינלאומי. דרישה זו היא סוס טרויאני להפיכת היהודים למיעוט וחיסול מדינת היהודים. הרשות הפלשתינית והמפלגה הערבית פועלים להחלפת ישראל ב"מדינת כל אזרחיה" שהיא, למעשה, מדינה פלשתינית לצד המדינה הפלשתינית.
ראשי פרקים:
1. הפלשתינים אינם האוכלוסייה הוותיקה של הארץ והיהודים אינם קולוניאליסטים אירופים שגזלו מהם את ארצכם.
2. הרשות הפלשתינית אינה מכירה בקיומו של עם יהודי ובפתרון של 2 מדינות לשני עמים, הפלשתיני והיהודי. הפלשתינים ברשות הפלשתינית והמפלגה הערבית ובל"ד בישראל דורשים להחליף את המדינה היהודית ב"מדינת כל אזרחיה" שהיא מילה מכובסת לחיסול מדינת היהודים.
3.בעיית הפליטים - המנהיגות הערבית-פלשתינית לדורותיה אחראית לבעיית הפליטים.
4. הרשות הפלשתינית דחתה את ידה המושטת של ישראל. היא דחתה 6 הצעות של ישראל וארה"ב ואחרים להקמת מדינה פלשתינית לצד המדינה היהודית.
5. בישראל קם מנהיג ערבי/פלשתיני שהכיר בישראל כמדינה יהודית.
העובדות:
1. הפלשתינים אינם ה"עם הילידי" של פלשתינה (ארץ ישראל).
א. הפלשתינים הם ברובם מהגרי עבודה והצאצאים שלהם שהגיעו בין שלהי המאה ה-19 ל-1948. הפלשתינים מתעלמים מהעובדות ההיסטוריות (הנתונים כולם מהמחקר הדמוגרפי של הדמוגרף רוברטו בקי וההיסטוריון דוד גרוסמן):
1. מעולם לא הייתה כאן מדינה פלשתינית.
עד 640 לא היו ערבים כאן. היו כאן בעבר מדינות יהודיות שחוסלו על-ידי האימפריאליזם האשורי, הבבלי, ההלניסטי והרומאי.
2. במשך 900 שנים מהמאה ה-5 היה בארץ רוב נוצרי לא ערבי.
לאחר חיסול הרוב היהודי והמדינה היהודית היה בארץ רוב נוצרי לא ערבי במשך 900 שנה, בין המאה ה-5 לאמצע המאה ה-14. ב-640, כאשר כבשו הערבים את הארץ הייתה הארץ תחת שלטון ביזאנטיני עם רוב נוצרי ממוצא הלניסטי, ארמי ופיניקי, של מעל 2 מיליון ומיעוט יהודי ושומרוני.
3. הערבים המוסלמים (הערבים עברו מהגדרה אתנית לדתית כבר במאה ה-8) היו מיעוט מהמאה ה-7, כיבוש הארץ, עד אמצע המאה ה-14. כלומר, 700 שנים. הם מנו כ-30,000 לאחר הכיבוש הערבי ובמאה ה-16 היה מספרם כ-80,000. כלומר גידול של 50,000 בלבד בעת הכיבוש העות'מאני.
4. בתקופת הכיבוש העות'מאני (1516 - 1918) היה גידול איטי מאוד של האוכלוסייה המוסלמית. בין המאה ה-16 לאמצע המאה ה-19, במשך 300 שנים מספרם עלה מ-80,000 לכ-250,000, כלומר גידול של 170,000. הגידול המשמעותי במספרם היה בין שלהי המאה ה-19 ו-1914 ובין 1919 - ל-1947. בתקופות אלה הייתה הגירה של מהגרי עבודה מארצות ערב והאיסלאם. ב-1914 היו בארץ 525,000 מוסלמים אבל 50% היו מהגרים חדשים. ב-1947 מנו המוסלמים 1,200,000, גידול של 681,000, מ-519,000 ב-1919 ל-1,200,000. להערכת החוקרים לפחות 1/3 מתוך ה-1,200,000 היו מהגרים חדשים ומספר לא ידוע של צאצאי מהגרים ותיקים.
העובדות:
ב-640 כבשו הערבים שפלשו מחצי האי ערב את הארץ אותה הם מכנים פלשתין. אבל, רק כ-30,000 ערבים מאנשי שלומה של השושלת הכובשת התיישבו במספר ערים כמו טבריה, ירושלים ועוד... הערבים שלטו בארץ ככוח כובש לא ככוח מתיישב עד 1099 בלבד. רוב התושבים - כ-3 מיליון - המשיכו להיות נוצרים לא ערבים עם מיעוט מוסלמי, יהודי ושומרוני. בשל רדיפות, מצב כלכלי וצבאי קשה היו הגירות רבות ירד מספר התושבים עד סוף הכיבוש הערבי ל-500,000.
בתקופת הכיבוש הצלבני (1099 - 1260) עדיין היה רוב נוצרי לא ערבי אם כי הייתה עלייה מסוימת במספר המוסלמים - העלייה החלה עוד בתקופת הכיבוש הערבי - ומספרם מוערך בכ-150,000.
לא נשארו מסמכים מהתקופה הממלוכית (1260 - 1516) אבל, יש עדויות על הפיכת הנוצרים למיעוט סביב אמצע המאה ה-14 אבל רק בשלהי הכיבוש הממלוכי היו המוסלמים לרוב במדינה דלת אוכלוסין. ב-1516, לאחר שהעות'מאנים (1516 - 1918) כבשו את הארץ נערך מפקד אוכלוסין והתברר שבארץ היו רק כ-80,000 מוסלמים מתוך אוכלוסייה דלה של כ-123,000.
ב-1914 היו בארץ 525,000 מוסלמים על-פי מפקד האוכלוסין העות'מאני אבל, רק כ-50% מהם היו צאצאי תושבים ותיקים. השאר היו מהגרים ופליטים מארצות ערב והאיסלאם - בוסניים, צ'רקסים, טורקמנים, אלג'ירים, מתואלים מלבנון, דרוזים, מצרים, סודנים - שהגיעו לארץ על-פי הזמנת השלטון העות'מאני שרצה ליישב ארץ דלת אוכלוסין בין שלהי המאה ה-19 ל-1914. למשל, החמולה של זועבי הוזמנה להתיישב וקיבלה אדמות בצפון עמק יזרעאל ובדרום הגליל.
ב-1918 לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים נותרו בארץ 519,000 מוסלמים ומספרם גדל, באמצעות הגירה בלתי חוקית דרך הגבולות היבשתיים מארצות ערב והאיסלאם - סוריה, לבנון, עבר הירדן, מצרים ועוד. ל-1,200,000 ב-1947. ממשלת המנדט הבריטי נתנה הוראה לחיל העבר ירדני להעלים עין מההסתננות הערבית לארץ. היה גידול של 681,000 ב-25 שנים. החוקרים קבעו שלפחות 1/3 מתוך ה-1,200,000 היו מהגרי עבודה ועליהם יש להוסיף את צאצאי גל המהגרים הקודם.
לסיכום: הפלשתינים אינם "עם ילידי". רובם מהגרי עבודה וצאצאי מהגרי עבודה משלהי המאה ה-19 עד 1947.