ח"כ יוסף פריצקי מציע להחריף פעולות כנגד חייבים בהוצאה לפועל ולשלול מהם זכויות אזרח.
אין מחלוקת על כי בחברה מתוקנת חובות צריכים להיות משולמים באופן סדיר. יתר על כן, יש לפעול בצעדים קשים כנגד חייבים נוכלים וחמקנים אשר יוצרים חובות אדירים ומתחמקים מתשלומם.
ברם, הצעתו של ח"כ פריצקי (שפורסמה ביום 21.7.02 בעיתון הארץ, ואשר לה שותפים רבים במערכת המשפטית), להחריף הצעדים כנגד חייבים בהוצאה לפועל לרבות שלילת זכויות אזרח בסיסיות מהם, עד לתשלום החוב - לוקה הן ברוע-לב כלפי נזקקים, והן בחוסר יעילות, באשר תביא לגבייה נמוכה יותר של החובות.
ראשית, נתוני ההוצל"פ מטעים מבחינת שיעור החובות. דוגמא שהגיעה השבוע לטיפול מתנדבי פרויקט "הלב במשפט" (של התנועה למלחמה בעוני בראשות עו"ד יורם סגי זקס), הינה של חוב טפוסי של חייבת (אם חד-הורית נכה) לבנק, אשר תפח מקרן של כ-1,980 ש"ח, לכ-80,000 ש"ח. השבוע גם טיפלנו בחוב לחברה סלולרית של אדם מפגר אשר שוכנע כי הפלאפון יעלה לו רק 12 שקלים לחודש, והוא נתבע על 10,000 ש"ח, הגם שהקרן היא פחות מ-4,000 ש"ח.
המסקנה ברורה: טרם החרפת אמצעים כאלה ואחרים כנגד החייבים, יש לפעול מייד להפעלת הגזל של הזוכים מן החייבים בהוצאה לפועל, באמצעות הגבלת הריביות, ההצמדות ושכר הטירחה המופרז - אשר הופכים חובות קטנים לחובות ענק עימם ברור כי החייבים אינם יכולים להתמודד ולכן הם נאלצים למצוא דרכים להתחמק ממערכת ההוצאה לפועל. מקרים כמפורט לעיל, כדוגמתו נתקלנו באלפים בשנה זו בלבד, מהווים חוסר צדק משווע. מערכת גביה לא צודקת לעולם לא תחזיק מעמד, חריפות ככל שתהיינה הסנקציות שבצידה.
במחקרים שנעשו בעולם כולו התחוור, כי החרפה גורפת של הסנקציות בהוצאה לפועל (ולא כנגד החמקנים בלבד) גורמת דווקא לירידה בהיקף הגבייה. מפתיע? - עובדה. אחת ההשערות לכך, לדוגמא לגבי מאסר חייבים, היא כי סנקציית המאסר מפחידה כל-כך את החייבים, שברגע שבהם שומעים "הוצאה לפועל" הם פשוט מנתקים מגע, לא משתפים פעולה ולא משיבים לפניות ההוצאה לפועל.
לעומת זאת, מערכת הוצאה לפועל ידידותית, מסבירת פנים אשר מעודדת תשלום החוב בשיעורים ומתגמלת בעזרת מחיקת חלק מן החוב או הריבית - קוראת לחייבים לבוא ולהסדיר ענייניהם בצורה ראויה והם אכן עושים זאת. גם הניסיון שלנו בשנים האחרונות בהן אנו מפעילים פרוייקט סיוע לנזקקים בהוצאה לפועל ("הלב במשפט") מפעילה עמדות מתנדבים בלשכות ההוצל"פ בתל אביב, חיפה וירושלים, מגלה כי התערבותנו המסודרת מקנה ביטחון לחייבים וכי אם יש הסכם ברור, הם עושים כל מאמץ לשלם החוב עד לסילוקו.
יש לחשוב שוב מיהם "הרעים" ומי "הטובים". ההנחה של ח"כ פריצקי היא כי החייבים הם הרעים החמקנים. אך, בחינת זהות הזוכים והחייבים מגלה תמונה מעניינת. 90% מהזוכים הינם בנקים, בנקים למשכנתאות, חברות גבייה פרטיות, חברות גדולות ועוד. ואילו 80% מן החייבים הינם (למעט החמקנים), אנשים קשי יום אשר החובות שנוצרו להם הינם לעיתים בגין מוצרים בסיסיים כגון רכישת מזון במכולת, תרופות ועוד.
אין לבטל לחלוטין את האחריות של המדינה והחברה לכך שנזקקים רבים לא מצליחים לפרוע את חובותיהם. הרשת הסוציאלית שמעניקה המדינה קרסה. הממשלה הנוכחית פגעה בנזקקים בכל דרך, ואלה - למרבה הצער - לעיתים חרף מאמציהם הכנים לא מצליחים לעמוד בנטל. למדינה ולחברה יש אחריות, ולא ניתן פשוט "לשלול זכויות" כפי השקפת ח"כ פרינצי לשם פיתרון הבעיה. זאת ועוד, פעמים רבות, גם לזוכים, שמעודדים את החייבים לקחת הלוואות ולהגביר הצריכה מעבר ליכולתם הכלכלית ואפילו בידיעה שלא יוכלו להחזיר החובות - יש להחזיר החובות - יש אחריות לא מבוטלת בנוגע לחובות.
אם מבקשים ליצור מערכת יעילה של גביית חובות, לא ניתן לעשות זאת באמצעות שלילת זכויות גורפת, אלא יש ליצור מנגנון מאוזן וחכם אשר מכבד את האדם החייב ומציע לו דרך ראויה וסבירה לפירעון החוב.
כותב המאמר, עו"ד דובי ארבל, עומד בראש פרוייקט הסיוע המשפטי-'הלב במשפט', של התנועה למלחמה בעוני.
