עכשיו כבר כמעט הכל מאחורינו. בני היקר עופר כבר מזמן שוחרר, ועובד ומקדם את החברות שלנו.
אבל מכיוון שהמשפט הזה עוסק בעבר, זה הזמן לחזור לאותו עבר, שהוא הרקע לסיבה שבגללה אני עומד כאן.
איזה עבר ארור וחשוך. חשיכה היתה סביבי באשר פניתי. מאז אותו יום סתיו מר ונמהר שבו החלו מתפשטות השמועות, ואחריהן באו כותרות הענק בעיתונים. הכל ידעו כביכול, היו בטוחים כביכול: עופר הוא זומם של מעשי רצח! עופר הוא איש המאפיה! עופר השחית את המערכת בתשלומי שוחד!
ואני, שידעתי כי הדברים האלה אינם אלא עלילות דם, עמדתי לבד, כל כך לבדי, מול גלים של לעג, שטנה ובוז שפצעו אותי יום יום, שעה שעה.
אני כאבתי עד טירוף יום יום, שעה שעה, את סבלו הנורא של יקירי, בבת עיני, אשר נמק במעצר במשך חמישה עשר חודשים, מעצר משפיל, קשה, מיותר כל כך, כפי שהתברר בסוף.
מה ישווה לכאבו של אב הרואה את בנו עובר ייסורים?
אני ידעתי את האמת, אבל זה לא עזר לי!
ידעתי גם, כי הדברים שבני עשה בניגוד לחוק ושבהם הורשע, היו רק אותם דברים שעשה תחת האיום הנורא של סחיטה שפלה ע"י פרידן ותם, כפי שנקבע בפסק הדין במשפטו של בני.
ידעתי כי הדברים האיומים שייחסו לבני, לא היו ולא נבראו. דבר זה הוכח במשפטו. אבל, אני מדבר על שלבים מוקדמים בהרבה מאותו יום מאושר שבו התבררה האמת.
אני מדבר על ימי חשיכה וכאב ומשטמה ולעג. לא עלה בדעתי לרגע להפקיר את עופר לגורלו. ידעתי מול איזו מכונה אדירה יצטרך להיאבק; כל מנגנוני החקירה והתביעה של מדינת ישראל עמדו מולנו; מאות שוטרים ותובעים רבים עסקו במלאכה הנוראה הזאת של עלילת השוחד, הקשר לרצח וההדחה לעדות שקר.
עברתי מסע ארוך ומיוסר להציל את בני ממלתעות השקר והעלילה.
מסע כזה גובה מחיר. אני מדבר בעיקר על המחיר הנפשי הנורא. מי שלא התנסה בבדידות שבה ניצבתי - כמו אי בתוך ים של עיניים רעות; מוחות שכבר חרצו דין; ולשונות שכבר גלגלו סיפורים על רצח, שוחד ומאפיה - לא יֵדע לעולם עד כמה הדבר קשה.
מי שלא התנסה במצוקה הנוראה בה הייתי, לעולם לא יֵדע עד כמה הדבר מורט את העצבים, מקדיר את אור היום והופך לסיוט, שכל החיים מרוכזים בו ורק בו.
מה כל כך קשה להבין במצבו של אב חולה וסובל, המתייפח לילה לילה על משכבו; שהאוכל נעשה תפל בפיו; שבמקום דברים בוקעות מפיו אנחות; בראותו את העוול הנורא שבנו סובל ממנו.
במצב האיום בו נמצאתי, אנשים נאחזים בכל דבר, גם בקש. לצערי, נפתיתי גם אני להיאחז בקש כזה, תוך מחשבה שפעולותי למען המטרה הקדושה, גילוי האמת וחשיפת השקר, מותרות הן, והיאחזות זו היא שהביאה אותי הלום ועל כך אני מביע צער וחרטה.
אותה היאחזות בקש, אדוני השופט, היא שהביאה אותי למקום הזה שבו אני עומד לפניך.
מתוך המצב המאושר של היום, שבו הכל חזר לתיקנו; שבו עלילות השווא נמחקו ביד המשפט; שבו האמת ניצחה והאור חזר לחיי, המבט לאחור נינוח מדי.
מתוך אושרי היום אני מנסה להיזכר, בלא מעט סבל, בימים האפלים ההם, בערפל הסמיך שרבץ על כל מאודי. האימה והמצוקה ורחמי האב הנכמרים כל כך על בנו, מצטיירים במחשבתי בתמונה של אב שבנו נקבר תחת מפולת.
כב' השופט, מרבית חיי פעלתי בשליחות המדינה ולמען המולדת. אני מבקש לראות את המעשים שעשיתי במצוקתי, כנקודה אחת בתוך מסכת חיים ארוכה של שירות ונתינה.
נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו!
כמובן, שדבר זה אינו נכון לגבי שופטים ששופטים אנשים דווקא מפני שלא הגיעו למקומם. אין ברירה, שהרי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בְּלַעוֹ. אבל במקרה הזה, אולי מותר בכל זאת לבקש מכבודו: בבואך לגזור את דיני, שים עצמך במצב הנורא בו הייתי בכל התקופה עד שבית המשפט קבע, שכל עדי המדינה במשפטו של בני, שיקרו.
שים עצמך במקומי!
כבוד השופט, אנא פנה לדברי המשורר בתפילת יום הכיפורים - שזה עתה התפללנו - "אם עווינו - לא תיטור, ואם ירדנו - לא תטביע".
תודה,
יעקב נמרודי
