כשהיינו ילדים בבי"ס יסודי למדנו את הסיפור המופלא על דוד וגולית. כדרכם של ילדים, גם אני דמיינתי את הסיטואציה. וזה מה שראיתי בדמיוני: המקום: עמק האלה. בצד אחד הפלישתים, ובצד השני היהודים. מדי בוקר, יצא ממחנה הפלשתים ענק חמוש ומשוריין, וצעק לכיוון היהודים, "מי הגבר ויבוא מולי. אם ינצח אותי, הפסדנו. אם אנצח אותו - ניצחנו".
האסוציאציה הזו קופצת מזיכרוני, בגלל שגם היום אנחנו עדים לשני מחנות שניצבים זה מול זה. אני נמנה עם המחנה הקטן של הסולדים מאריאל שרון, ובצד השני אני רואה את מעריציו. עם גדול ורב, המכיל את חכמי האומה עתירי ההישגים, שונאי השחיתות, ושוחרי הדמוקרטיה. בהם, מעצבי דעת קהל רבי השפעה כמו אמנון אברמוביץ', השופטים מישאל חשין ואהרן ברק, אמנון דנקנר, דן מרגלית, נחום ברנע, בן כספית, שמעון שיפר, יואל מרכוס, עקיבא אלדר, ועוד, ועוד...
ואני הקטן, מקרטע החוצה מבין השורות, ומזמין מדי יום, לויכוח מוסרי את מעריצי שרון: "מי הגבר, שיהיה לו האומץ להביט אל תוך עיני (או אל מצלמה באולפן טלוויזיה) ולומר: ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון היה מנהיג ישר דרך, ודמוקרטי". רק פוליטיקאי שעומד בשני עקרונות סף אלה, יש לו זכות לפרוס את משנתו האידיאולוגית. זה שעד עכשיו לא שמענו ממעריציו את המילים האלה - אומר דרשני.
מסקנתי החד-משמעית: מבחינה מוסרית דמוקרטית והיסטורית, אני בצד של "הטובים", ומעריצי שרון בצד של "הרעים". בעניין הזה לא יכול להיות ויכוח, מפני שהמסקנה "יושבת בול" על עובדות.
עכשיו שאלה: איך זה שאנשים מכובדים תמכו ושיווקו את שרון כ"אבי האומה", למרות שהיה מושחת, ואנטי דמוקרטי. והתשובה: הוא התחייב לבצע מדיניות שתאמה את האידיאולוגיה של מעצבי דעת הקהל. דקה אחרי שהתחייב, הוא הפך מ"תפוח רקוב", ל"אתרוג יקר". ואם לא היה עושה פרסה אידיאולוגית, כלבי השמירה, אחרי שעדנה ארבל חתמה על כתב אישום, היו דוחפים את מזוז לנקנק אותו.
שרון המושחת פעל תחת הפחד מכתב אישום. אילו היה נקי כפיים, תומכי העקירה היו צריכים לחכות עד לניצחונם של "המיצנעים". וזה לא ניראה באופק. עכשיו אולמרט: מבחינתם של כלבי השמירה, הוא חייב להמשיך את מפעל העקירה שהתחיל בו קודמו. ישבור ימינה - ישברו לו את המפרקת. הנוסחה פשוטה: מנהיג ימני מושחת, עדיף בעיניהם על מנהיג ימני נקי כפיים. כמה שיותר מושחת, ככה יותר נסחט.
תוכנית ה"התכנסות" היא "שיא השיאים של האבסורד המדיני". הפנים החמוצות שראש הממשלה ראה באמריקה, בלונדון, בקהיר, וברבת עמון, הן תוצאה של נימוס דיפלומטי. אילו היו משוחררים מכללי הנימוס, ראש ממשלתנו היה שומע ממנהיגי העולם את המילים הבאות: "תוכנית ההתכנסות שלך, היא טירוף". מנהיגי העולם, במיוחד עבדאללה ומובארק, חוששים מעליית הפונדמנטליזם המוסלמי, ותוכנית ההתכנסות של אולמרט, היא הדבר האחרון שהם צריכים.
תזכורת: אחרי הבחירות ברשות הפלשתינית, האשים אבו-עלא, ראש הממשלה היוצא (פת"ח), את ישראל בעליית החמאס לשלטון. "הם התפארו בפני הציבור", אמר אבו-עלא, "שבזכותם היהודים ברחו מגוש-קטיף, ואנחנו באנו לציבור שלנו בידיים ריקות".
"אין פרטנר", מסבירים יחצני ה"התכנסות". אבו-מאזן חלש ולא מסוגל להתחייב. ואם יתחייב - לא יקיים. ולמרות זאת, ההיגיון אומר, שעדיף לתת סחורה לנוכל שמשלם בצ'קים חסרי כיסוי, מאשר לתת את הסחורה חינם. את זה מבינים, גם תומכי העקירה. הצ'קים האלה יכולים בעתיד, לעזור למשרד החוץ להסביר לעולם את המלחמה בטרור.
אז מה בכל זאת יש בה, בתוכנית ה"התכנסות"? - שנאת מתנחלים נטו. ומבחינתם של השונאים - עקירתם היא הבילוי האולטימטיבי. וגם אם יתברר שהבילוי הזה יעלה ביוקר, תמיד אפשר להאשים את ביבי. הוא הרי אשם תמיד, לא?!
