היתה זו תמימות לשמה לצפות כי ממצאי תחקיר צה"ל יתקבלו בעולם ככאלה המנקים את ישראל מאחריות להרג משפחת ראליה בחופי צפון רצועת עזה. זיהוי הזירה הבינ"ל כיעד העיקרי להמחשת אמות המידה המוסריות המנחות את הצבא ובכלל זה האומץ להודות באשם אם יוכח הדבר, היתה מוצדקת מלכתחילה, מתוך תקווה כי מן היכולת לשכנע את העולם ייגזר גם מסר של אמינות כלפי הזירה הפנים ישראלית.
עבודת הוועדה הצה"לית התנהלה בתנאי פתיחה בלתי אפשריים כמעט , כאשר בתקשורת הישראלית והעולמית מופנת אצבע מאשימה כלפי צה"ל, עד כדי קיטלוג ישראל ככזו המנהלת טרור של מדינה, וכמי שאינה נבדלת מהחמאס או הג'יהאד האיסלאמי. יתר על כן, גם מדברי בכירים ישראלים השתמעה לכאורה מעין "הכאה על חטא", בטרם יבשו כתמי הדם של בני המשפחה הפלשתינית על חוף הים.
פרסום ממצאי הוועדה ומסקנותיה המעוגנות, הגם שהוגדרו כ"מסקנות ביניים", ועובדת אימוץ הדוח ע"י הדרג המיניסטריאלי, אינם עניין של מה בכך. חיוני שיובהר כי מה שנותר בחזקת נעלם בהקשר לאירוע הטרגי הנ"ל הוא - חומר הנפץ שגרם לפיצוץ וחשיפת הגורם המקומי האחראי להנחתו בשטח. בהקשר לפערי מידע אלה מופעל מאמץ מודיעיני-איסופי משולב שעשוי לפתור את התעלומה בהקדם.
דומה כי ראשי מערכת הביטחון הופתעו מעוצמת הדחייה והטלת הספק שהפגינו גורמים ישראלים בלתי מבוטלים כלפי תחקיר צה"ל, עובדה המייצרת למעשה משבר אמון של ממש במעטפת החיונית של קשרי צבא - תקשורת. ניכר כי לכלי תקשורת מסוימים היה עניין מובהק להתאמץ בניסיון להזים את ממצאי צה"ל ובלבד שיהיה ניתן להעצים את המסר המנוגד, שהיה בו כדי לשרת דימוי של "גיבור תקשורת" על גבול "חסיד אומות העולם". הצגת הדברים כ"תחקיר" נגדי בלתי תלוי ובפרט טיפוח המוטיב לפיו "לפנינו גרסה אל מול גרסה שכנגד", גובלת בעזות מצח באיצטלה של אובייקטיביות מקודשת.
הצטרפות עיתונים בריטיים, שמעולם לא הצטיינו באהדה לישראל, למסע ההוקעה של התחקיר הישראלי, מחזקת לכאורה את קולם של הספקנים שבינינו, אולם ניכר כי מסד הנתונים שעליו מתבססים הפסבדו-תחקירים העיתונאיים, רחוק מלייצג סטנדרטים מקצועיים, מה גם שיש סיבות טובות להעריך כי תנאי הסף בהקשר זה, גם בהינתן הזמן שחלף מאז הארוע, לא היו נקיים ממגמתיות מניפולטיבית של הצד הפלשתיני.
נקודות החוזקה של תחקיר צה"ל, שיש בהן כדי לאשש את קו ההסברה הישראלי בהתמודדות הלא-קלה שעוד נכונה לנו, משתקפות בעיקר באלמנטים הבאים:
א. זמני הירי הארטילרי לעומת מועד הפיצוץ בחוף הים. בידי צה"ל תיעוד מפורט וממוחשב, המגובה במידע חזותי ואחר המוכיח את קיומו של פער זמנים מהותי בין שיגור הפגז הארטילרי האחרון לבין היפגעותה של המשפחה הפלשתינית. זהו קלף מפתח בארגומנטציה בהקשר זה, ועל הסף לא משתקפת בעיית ביטחון בהצגה פומבית של הנתונים.
ב. מקום שהותה של המשפחה הפלשתינית. הרושם שהוטמע בכלי התקשורת הבינ"ל ובחלק מהמדיה הישראלית הוא כי ישראל ירתה אל נופשים בחוף ים הומה. מחובתו של צה"ל להציג את העובדות לפיהן אין המדובר באזור נופש אלא במרחב שממנו משוגרות רקטות אל עבר ישראל. ניתן להציג תצלומי אוויר ממועדים שונים המציגים את החוף בשיממונו, וכמובן הוכחות מתועדות לשיגורי קסאם מאזור זה. יתר על כן, חיוני שתודגש העובדה כי צה"ל הזהיר ומזהיר את האוכלוסיה האזרחית בצפון הרצועה כי אזור זה הוא מחוץ לתחום, בהינתן שיגורי הקסאם וירי התגובה שלנו. עובדות אלה פורסמו הן בכרוזים והן באמצעי אזהרה אחרים. מעבר לכך, מתמיה הכיצד מצאה לנכון משפחה פלשתינית לנפוש במרחב שבו במהלך אותו יום נחתו פגזים ישראלים בהמשך לירי רקטות פלסשתיניות.
ג. קיומו של מידע מודיעיני המצביע על הנחת מטעני מלכודת בידי הפלשתינים בחוף הים. בניסיון להתריס כלפי ממצאי התחקיר הישראלי, נטו גורמים בתקשורת לרמוז בסרקאזם כי ישראל מסתתרת מאחורי מידע "מסתורי" בעניין מיקוש החוף. גם מזכ"ל האו"ם צוטט כמביע תמיהה על טיעון מן הסוג הנ"ל (הגם שנמסר כי חזר בו לאחר שתודרך).
דווקא עניין זה טומן בחובו פוטנציאל סגולי לפענוח התעלומה, שכן יש קשר נסיבתי בין מארבים שהפעיל צה"ל בשטח, לבין המסקנה הצבאית-האופרטיבית של הגורמים הפלשתינים, שהגיונה מנחה מילכוד של אזור החוף. עצם מגמת הכפירה באמינות הטענה הישראלית המתבססת על מידע מהימן, כמוה כהבעת אי-אמון במערכת המודיעין ובזכותה וחובתה של ישראל להשתמש בפרפרזה זהירה, בתמצית האינפורמציה. מי שמצפה להתערטלות מליאה בסוגיה זו בכל תנאי, כנראה אינו מבחין בין "חיי שעה לחיי נצח".
ד. הדגשת עניין הרסיס שהוצא מגוף הפצוע הפלשתיני שאושפז בארץ. נודעת חשיבות רבה לפרסום הדוח המעבדתי בהקשר זה, שכן יש בכך כדי לצקת תימוכין נוספים למסקנות התחקיר. הניסיון הפלשתיני השקוף להסתמך על מומחה אמריקני שהוצגו בפניו רסיסים שנטען כי נלקחו ממקום הארוע, מצטייר כפתטי ובלתי מוסמך.
יש הטוענים כי המהלך ההסברתי הישראלי מיצה את עצמו, וכל המוסיף אך גורע. תסמונת "העולם כולו נגדנו", היא בגדר אמירה מתחמקת שהנחת המוצא שלה היא כי אין לישראל סיכוי להתמודד עם מראה התמונות והקולות, וכפי שארע לא אחת בעבר, זעקת החלש האפילה על צדקת הצד החזק. המבחן שמולו ניצבת ישראל במקרה הנוכחי אינו זניח כלל ועיקר, ועל כן, "מקצה השיפורים" המתבקש הוא להתאמץ לשכנע כי זעקות השבר של הילדה ממשפחת ראליה הן תולדה של התפוצצות שמקורה ביד פלשתינית זדונית.
מכל מקום, לא יהיה זה נכון להתעלם ממשבר האמון המתעצם מבית, בהקשר להסתייגות ולספקנות המוטחת כלפי צה"ל, שביטויה המוחשי בולט לעין סביב פרשת הרג משפחת ראליה. נראה כי על ראשי מערכת הביטחון ליזום כינוס דחוף של "ועדת העורכים" של כלי התקשורת הישראלים, שתכליתה עידכון אינטימי ככל הניתן, באופן שיאפשר לקברניטי המדיה להפנים די הצורך את ממצאי התחקיר של צה"ל, ולגזור מכך גם מסקנות באשר לצורך בריסונם של כתבים "סוררים".
לצד זאת, יש לקוות כי משרד החוץ טורח על הכנת מסמך הסברה ראוי, שיכיל הן את הדגשים המנומקים של התחקיר הישראלי והן את פירוט נתוני ירי רקטות הקסאם אל עבר ישראל, ולא רק בהיבט הסטטיסטי אלא אף בליווי של תמונות הממחישות פגיעה בבתי אזרחים, בתי ספר ומפעלי תעשיה. שומה כי מסמך זה יופץ בהקדם אל כל משרדי החוץ של המדינות המקיימות עמנו יחסים דיפלומטיים וכן יופץ כאגרת אל מזכ"ל האו"ם. במקביל מוצע כי יתואמו תדרוכים יזומים לסגל הדיפלומטי המוצב בארץ, כמו גם לכתבים המייצגים את כלי התקשורת הזרים בישראל.
הערובה להסברה מוצלחת היא דבקות במטרה ואמונה בצדקת הדרך, גם לנוכח תנאים אובייקטיביים עויינים וסביבה בלתי אוהדת מלכתחילה. האירוע הטראגי בחופי עזה הוא מסוג המקרים המציבים אתגר של ממש ליחסי הציבור הישראלים, אולם ניהול יצירתי של ה"משבר התקשורתי" והפעלה מושכלת של הארגומנטציה המעצבת תמונת מצב המנקה את צה"ל מאחריות, תייצר בסופו של דבר תמונת מצב אשר תשרת את האינטרסים החיוניים של ישראל.