סוד גלוי הוא בקרב הפעילים במפלגות המקיימות לכאורה "הליכים דמוקרטיים" בקבלת החלטות ובבחירות, כי הליכים אלו, לא אחת, נגועים. הצעד הראשון בהשלטת הסדר ושלטון החוק במערכת הפוליטית ובמפלגות הוא בחקיקת חוק שיעביר את הניהול, השליטה והפיקוח על הבחירות הפנימיות במפלגות לידי המדינה, לידי רשם המפלגות.
בכך תגדע אחת ולתמיד תופעה שכיחה וממאירה של בחירת נציגי המפלגות לכהונה בכנסת, בממשלה, ברשויות המוניציפאליות ובמוסדות לאומיים וציבוריים, בהליך שמרחפת מעליו ומעל הנבחרים במסגרתו עננה וצחנה של שחיתות ששורשיה בהליכים שלא אחת הוכח כי התבצעו במסגרתם מעשי זיוף ומעשים פסולים ופליליים, שהיה בהם כדי להשפיע ולהטות את תוצאות הבחירות.
בעוד שבקרב אזרחי המדינה שותפים לתחושה וההכרה כי השקר, ההונאה, השחיתות והזיוף שולטים במערכת הפוליטית בישראל. הרי בקרב חברים ופעילים במערכת הפוליטית, השותפים לא אחת לקשר שתיקה, רווחת הידיעה כי אכן זהו המצב.
מחריד לחשוב כי חלק לא מבוטל מ"הנבחרים" הגיעו לעמדתם בהליכים שהוכח כי היו נגועים. קיים יותר מאשר חשש כי האנרכיה והשחיתות הממאירים השולטים ב"מפלגות הדמוקרטיות" מיובאים למערכת הציבוריים. על כן גם לא מפתיע כי אנו ניצבים בישראל נוכח ממדי שחיתות ציבורית מפלצתיים בהיקפם, בתדירות ובשכיחותם.
חובת ההגינות מחייבת אותנו להדגיש כי לחגיגת השחיתות הציבורית שותפים גורמים רבים ואינטרסנטים הפועלים כקטליזטורים. המערכת הפוליטית בהגדרתה עוסקת בניהול ובהקצאת המשאבים של המדינה. מטבע הדברים מדובר בעוצמה ופוטנציאל של אתנן המהווים פיתוי שקשה מאוד לעמוד בפניו. בעידן הפוסט אידיאולוגי והאינדיבידואליזם הקדוש, הנסיבות לעיתים קרובות מנוצלות לרעה.
היה זה אהרן, ברק נשיא בית המשפט העליון, האקטיביסט שבשנת 1992, בעניין תביעתו של הח"כ והשר יצחק מודעי ז"ל לאכיפת ההסכם שחתם עם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר יבד"ל, הוציא את ההסכמים הפוליטיים אל מחוץ לגדרות בית המשפט ויצר בכך את הנורמה לפיה הסכמים פוליטיים אינם ניתנים לאכיפה משפטית.
על-רקע אותה פסיקה, עדיין מהדהדות בזיכרון הקולקטיבי שלנו דברי של ראש הממשלה לשעבר בהתייחס להסכם שחתם כאשר אמר משהו בסגנון: "נו טוב... הוא יכול לתלות את ההסכם על הקיר". באותם הימים נפרץ הסכר המוסרי ואבדה הבושה והשחיתות הציבורית החלה לחגוג, כאשר המושחתים משירים מבט ואומרים "תוכיחו!" ומצטיידים בטובי עורכי הדין והשררה הממומנים באתנן שנפל בחיקם.
כן, המצב כיום הוא שחובת ההוכחה נופלת על כתפיהם של הקורבנות הישירים והעקיפים, בהווה ובעתיד. כך קורה כי מי ש"זכה" בינתיים שולט במערכות ומגייס אותם לצדו ועושה בהם כבשלו. די אם נזכיר בהקשר זה כדוגמה את הבחירות הפנימיות בליכוד שבהן התמודדו אריאל שרון, אהוד אולמרט ומאיר שטרית שהיו נשוא לחקירות של משטרת ישראל ב"פרשת מרטין שלאף", "פרשת סיריל קרן" ופרשת חברות הקש, נשוא משפטו של עומרי שרון.
רבות הן הדוגמאות לטענות שהועלו לזיופם של הליכי בחירות במפלגות השונות המקיימות "דמוקרטיה לכאורה". טענות לגבי יצירת תנאים מקפחים לאחד ומועדפים לאחר, עיצוב הרכב הגוף הבוחר, זיוף קלפיות, מניעת הצבעה, הפעלת לחצים ופיתויים על מצביעים בניסיון להשפיע על בחירתם, קניית קולות בכסף, זיוף ו/או הטיה של תוצאות ופרסומם ועוד כהנה וכהנה פעלולים וקומבינות, חלק מתורה של מיומנויות ומעשים שקצרה היריעה מלפרטם.
במקרים רבים מעשים מעין אלו לא רואים את אור השמש ונותרים באפלה, אולם לא אחת קורה שאנו רואים את העשן ולעיתים גם את האש. לכולנו זכורה תמונתם של אדיסו מסאללה ונדיה חילו הזועקים חמס מעל בימת מרכז מפלגת העבודה וטוענים לזיוף הבחירות המקדימות לכנסת ה- 15 בשנת 1999. כולנו זוכרים את המאבק המשפטי המתוקשר והעקוב מדם בין בנימין בן-אליעזר לבין אברהם בורג בבחירות לראשות מפלגת העבודה, במסגרתו הוכחו זיופי בחירות. באוזננו עדיין מהדהד קולו של אהוד ברק מפנה אצבע ל"מפקד האנוסים והמזויפים" המצוי בחקירת משטרה בעצם ימים אלו. כולנו זוכרים את פניו העגומות של שמעון פרס אשר במסיבת עיתונאים בליל הבחירות האחרונות לראשות העבודה טען מרה כי הבחירות זוייפו.
כולנו חוזים בשמעון פרס ממנהיגיה הנצחיים של האומה מנסה להכשיר כספי תרומות במשרדי מבקר המדינה שקיבל למימון בחירותיו ולהימנע מחקירה וכתב אישום ובינתיים רק מעטים מתוכנו יודעים מה קרה "בבית טלדור" באותו הלילה שבו נספרו קולות בבחירות המקדימות לכנסת ה- 17 במפלגת העבודה, שבוודאי עוד יסופר בהן.
אולם די באלו ובעוד מקרים רבים שלא פורטו כאן כדי להביא לידי המסקנה המחייבת כי יש לעשות סדר במפלגות המייצאות את "פירות בחירותיהם" למערכת הציבורית. די בזה כדי להבין עד כמה חשוב כי הבחירות הפנים מפלגתיות חשוב שיוצאו מידי פעילי המפלגות ופרנסיהן ויועברו לניהול ופיקוח של גוף חיצוני להן, קרי למדינה, באמצעות רשם המפלגות או גוף ומנגנון אחר בעל סמכויות אכיפה, שיביא לעקירת התופעות המושחתות הללו ובכך יעצור או יצמצם מהותית את זליגתם למערכת הציבורית.
חובת הגילוי נאות מחייבת לציין כי אכן לא שמרתי על האיזון הקדוש בפרוט הדוגמאות לאירועים מבישים אלו וציינתי מקרים רבים יותר שהתרחשו במפלגת העבודה מאחר שאני חבר פעיל במפלגת העבודה ולא אחת מצאתי עצמי נפגע ממעלליהם, אולם אין זאת משום שאין דוגמאות רבות ממפלגות אחרות.
נוכח הביקורת הציבורית המתגברת, האליטה הפוליטית, המעוניינת בהמשך הנצחת שלטונה ושלטון בעלי ההון הממנים אותה, ממשיכה לתעתע בציבור ומספקת לו פורמאלין ומקסמי שווא מבית מדרשה. כך הביאו לשיח הציבורי את "חוק הפריימריז" ואת "הרפורמה בחוק במפלגות", שני חוקים המצויים בהליכי חקיקה. בעוד שהרפורמה בחוק המפלגות מהווה צעד מזערי מבורך בכיוון הנכון, הרי ש"חוק הפריימריז" למעשה מנציח את ה"דמוקרטיה לכאורה" במפלגות המקיימות בחירות פנימיות ואת הקשר ההדוק בין הון-שלטון-ותקשורת היוצרת תקרת זכוכית המונעת צמיחתם של כוחות חדשים, מנציחה את הקיים ותורמת להשחתת המערכת הציבורית.
אם לא יועבר הניהול והפיקוח על הבחירות הפנימיות במפלגות לגוף חיצוני להן בעל סמכויות שיפוטיות, ימשיכו המפלגות להיות בבחינת צינורות המזרימים את חומרי הדלק המזינים את השחיתות הציבורית. כך לעניין ההסכמים הפוליטיים, חשוב מאוד שיוכנסו לגדרות בית המשפט ואכיפתם תתבצע על-פי אותן הנורמות והחוקים על פיהם נאכפים הסכמים שנכרתו תחומי חיים אחרים.
חשוב שהקורא יזכור כי נגע השחיתות היה ביסוד התפוררותם של אימפריות רבות לאורך ההיסטוריה והוא מהווה סכנה מוחשית ואסטרטגית לקיומנו.
