לפני כמה ימים נזדמנתי לעיר לוד, בנסיבות לא נעימות. באתי להשתתף בהלוויית מכרה תושבת העיר ועובדת מכון ז'בוטינסקי בתל אביב. הגעתי לבית העלמין הישן, ואז נתחוור לי כי הקבורה מתקיימת בבית העלמין החדש. נסעתי אליו, אלא שסמוך למרכז העיר ביקשתי להיעזר בקבוצת ילדים שינחוני את הדרך. במקום זאת עטו הילדים על מכוניתי, פתחו דלתות והתחילו לסחוב חפצים. הם לא יראו מפני, ורק משראו כי אני מזעיק את המשטרה במכשיר הטלפון, הם נסו מן המקום. איש לא חש לעזרי. גם לא שני מבוגרים שישבו בסמוך למקום, צפו באדישות אל המתרחש.
חבורת הילדים היו ערבים וכן גם שני המבוגרים. מתושביה הערביים של לוד. נסער וזועם עזבתי את המקום ולהלוויה אפילו לא הספקתי להגיע. לרגעים חשתי, שאני נמצא ברמאללה, או בקלקיליה, נמלט ומודה לאל שדבר לא אונה לי. בלב המדינה, בלבה של עיר עברית, חשתי מאויים על-ידי שבאב פלשתיני, ערבים שהם אזרחי המדינה, אומנם בני נוער, אבל התנהגותם ושנאתם אינה שונה מזו של נוער האינתיפאדה בערים הפלשתיניות.
חשבתי בלבי: אתקשר בהקדם לידידי, ראש העיר החדש-ישן של לוד, מקסים לוי, ואספר לו על המקרה. אדווח לו על החוויה הבלתי-נעימה, שעברתי בעירו, אף כי הוא בוודאי לא היה מתרגש כל כך ולבטח היה מנסה להרגיעני: "אנחנו מכירים את הבעיה" - כנראה כך היה אומר - "והרי לשם כך התפטרתי מן הכנסת. חזרתי להנהיג את לוד, בין היתר גם כדי לפתור את הבעיה הזאת, של אוכלוסיה ערבית הגדלה במספרה משנה לשנה בעיר עברית בלב המדינה עד כדי אובדן פרופורציה מדאיג בינה לבין האוכלוסיה היהודית".
ואכן, עם מחשבה זו, שאומנם עברתי חוויה לא-נעימה, אבל אולי גם מן הסוג שבעתיד לא תוכל לחזור על עצמה כשייראו בשטח תוצאות פעולתו של המנהיג הנמרץ של לוד, לא הזדרזתי לטלפן ללשכת ראש העיר, לספר לו על המקרה ולהמריצו עוד יותר לנקוט פעולה.
ואכן, מקסים לוי, שכבר כיהן בעבר כראש אחת הערים הבעייתיות ביותר בישראל, בעלת תדמית ירודה ביותר, וזאת למרות היותה במרכז הארץ בסמוך לנמל התעופה הבינלאומי של המדינה, שבעבר נקרא על שם לוד, חש בסתר לבו - והוא כבר חבר כנסת בולט, סגן יו"ר הכנסת, אישיות פוליטית בקנה מידה ארצי, כי מחובתו לשוב ולפעול בעירו ולמענה. הוא ידע שיש לה פוטנציאל לשנות את תדמיתה ומעמדה, ליהפך ליישוב משגשג, קולט עלייה עם איכות חיים טובה. היה לו על מה ועל מי לסמוך. ראש הממשלה, אריאל שרון, עמד לימינו ועודדו ליטול מחדש, כנציג הליכוד, את הנהגת העיר לידיו.
מקסים נבחר ברוב מכריע לתפקיד הקשה, ואילו ראש הממשלה הקים ועדת שרים מיוחדת לעניין לוד, ואף בא פעמיים בשבועות האחרונים עם שרים ומנכ"לים אל מקסים לוי, לישיבות עבודה רבות שעות כל אחת, שבהן נדונו בעיות המצוקה המיוחדות ללוד. עימו בא הרב יחיאל אקשטיין, נשיא הקרן לידידות, והביא עימו נדוניה נאה: המחאה על סך 3.4 מיליון ש"ח, תרומת ידידי ישראל הלא יהודים בארה"ב, לסיוע בפתרון בעיות רווחה וקליטת עלייה בלוד.
בחירתו מחדש של מקסים לוי, יחד עם התגייסות ראש הממשלה וממשלת ישראל לטיפול נקודתי בעיר ובכך לסייע ללוי לעזור בקידום לוד, שעימה הוא מזוהה יותר מכל, היוו צירוף מבטיח ביותר שנתן פתח תקווה בלתי רגילה לעיר הזנוחה והבעייתית. עם מקסים לוי בראש, עם אריק שרון ברקע, תושבי לוד כבר ראו, ובצדק, את האור בקצה המינהרה - עד שניחתה עליהם ועל כולנו המכה הנוראה בליל שבת...
המחשבה שמקסים לוי איננו, שבגיל 52 בלבד לבו לא עמד בלחץ, כרע תחת עומס הפעילות הציבורית והמונציפאלית, תחת כובד הבעיות והאחריות, יש בה כדי לייאש. לא קל להיות איש ציבור בישראל. הפוליטיקה הישראלית היא בבחינת "ארץ אוכלת יושביה". כשאתה למעלה, אתה זוכה אולי לכבוד ולהערכה, אבל אתה צריך לשמור כל הזמן על מעמדך, מקומך וצדדיך מפני האורבים לך והמחכים לנפילתך.
יתכן שמקסים לוי, אישיות חברתית בעלת עוצמה בלתי רגילה, הסתיר בסתר לבו אכזבות ותיסכולים, יתכן שלקח יותר מדי ללב את מעמסת הבעיות ואת כובד המשימה - ואומנם רק מנהיג אמיתי שדאגת אמת של הנתונים לאחריותו, רווחתם ועצם קיומם, מניעים אותו, רק מנהיג כזה נותן את כולו כדי להוביל מהלכים מהפכניים ולשנות סדרי עולם או עיר. כזה היה מקסים לוי. יליד רבאט שבמרוקו, אבל ישראלי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אשר הקדיש עצמו בשנות חייו הקצרות לרווחת החברה בישראל בכלל, ולאחיו, תושבי לוד, בפרט.
המכה ללוד היא קשה. בפתע ניחתה. קשה המכה לכל מי שהכיר והוקיר את מקסים לוי, המנהיג, האדם, החבר, וצפה לו עוד גדולות ונצורות והישגים גדולים במנהיגותו העירונית. נתייתמה העיר לוד, אבל אין לי ספק כי ראש הממשלה ועימו שרי ממשלת ישראל, לא ימשכו ידם מן העיר לאחר שהאיש שכה המריץ אותם לכך איננו עוד. להיפך, הם יגבירו את טיפולם, שבו רק החלו, למען תהיה לוד עיר יהודית מובהקת בלב ישראל, למען לא יוכל עוד שבאב ערבי להתנכל לעוברי אורח בתוכה ולמען תשרור איכות חיים טובה יותר במקום מבטיח זה. הם יעשו זאת לזכרו ולהנצחתו של יקיר העיר, ראשה ומנהיגה, מקסים לוי, אשר כמה קשה להגיד ולחשוב, כי איננו עוד בתוכנו וזכרו לברכה.
