החייל גלעד שליט נפל בשבי צבא פלשתין בפעולה מלחמתית יזומה ומוצלחת, מבחינתם של יוזמי התקיפה. אתמול בלילה, שלשום בלילה, וכל לילה, פושטים כוחות צה"ל על מאורות הטרור הערבי ברחבי יהודה ושמרון הגליל והנגב והשפלה, רוצה לומר, בכל מקום, ולוכדים מה שקרוי מבוקשים.
באופן עובדתי, במלחמה נטושה, קשה לי לראות את ההבדל. במלחמה, כמו במלחמה, ישנם הרוגים וישנם פצועים וישנם שבויים. מובן שזו היתממות לשמה. שבויים ערבים בידי ישראל זוכים לתנאי חיים משופרים, כולל הזכות להזדווג עם נשיהם הרבות ולעברן לצורך ריבוי השהידים, צפייה בטלוויזיות חדישות במשחקי גביע העולם בערוצים ערביים, מזון כשר חלל, והזכות לכוון את המשך השמדת הציונים בדרכים שונות ומשונות. לעומת זאת, השבוי היהודי סביר שיסיים את דרכו האומללה כאותם שני חיילים אשר שוסעו לגזרים בעודם בחיים בידי ההמון המשולהב הצוהל ומגואל הידיים, או כל אותם מותזי-ראש בעירק.
ובכל זאת, חילופי שבויים הם דבר מקובל בין מדינות אויבות, ולכן הצהרתו של ראש ממשלת ישראל שחילופין כאלו אינם באים בחשבון הינה איוולת לשמה. בדיוק כמו ההצהרה על ההתכנסות הבלתי נמנעת לתוך גטו מוכה קסאמים. הזדמנות נקרתה לידינו להרבות את השבויים, מקרב חיילי האויב הפזורים ביהודה שומרון ירושלים וטייבה, לשכן אותם בתנאים מקבילים לאלו של שבוי ישראלי, ולהציע אותם כחלופה לשבויים היהודים שבידי מדינת האויב אשר בעזה. את מחנות השבויים ניתן להקים כבר עתה בדהנייה. יחס ההחלפה יכול להיות אחד לאלף, אחד לאלפיים, אחד לעשרת אלפים, וכולי. ככל שיחפצו כך יגדל מספר השבויים שניתן להחליפם בחייל ישראלי בודד.
וככל שתקדים ישראל באיסוף שבויים כאלו מן השטח שבריבונותה, כך יתקצר שביו של גלעד שליט. משפחות השבויים כבר ייצרו את הלחץ הציבורי.