בואו תודו שלא לקיץ הזה התפללנו. בתחילתו היה מבטיח, בסימן מונדיאל סוחף ומותח, וההתרגשות הגדולה ביותר שיכולנו לצפות לה בעונת המלפפונים המתקרבת - היא לכל היותר "כוכב נולד" 4 (או 5, סלחו על הבורות).
אבל פתאום זה "נפל עלינו" בצרורות. איך אומרים הכתבים המדיניים? "עליית מדרגה מהירה". תחילה פרשת הנשיא קצב שהותירה אותנו עם סימני שאלה קשים. האם ייתכן ש"המנהיגות הממלכתית" שלנו, איך נאמר זאת במלים עדינות, היא ממלכתית בערך כמו סיפורי הצהובונים מהסוג הגרוע ביותר?
ואפרופו מנהיגות. מחשבתי נודדת ברגעים אלו למנהיג אחר, אמיץ, ששוכב אי שם מחובר למכשירים, ומנותק מהעולם... האם מישהו שם לב באיזו מהירות התפוגג אריק שרון מהתודעה הציבורית?
ואחר כך פרשת החייל החטוף בעזה, גלעד שליט, שטלטלה אותנו, והחזירה אותנו בהבזק שנייה למציאות האמיתית שבה אנו חיים.
עוד לא התאוששנו, וכבר התרגשה עלינו חטיפה נוספת של שני חיילים: אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ולאחריה - "המלחמה בצפון", על הרוגיה, ופצועיה, והחורבן שהיא מותירה ביישובנו. מלחמה שהיא הכי פחות מסתדרת לנו, פיזית ורגשית עם תחושת הנינוחות וההתרווחות של הקיץ הזה. איכשהו היא נמצאת במשבצת הלא מתאימה. במשבצת שבה האנרגיה הנפשית מתועלת לכל היותר להחלטות כגון: באיזה צימר מפנק נבלה את סוף השבוע בצפון, האם נעדיף לארוחת בוקר בשישי את הקפה מול הים, או את הקניון הממוזג? (שם נעמוד ברוח האופנה האחרונה, ולדעתי ללא שמץ הגיון, בתור ארוך כדי להזמין ולשרת אחר כך את עצמנו). חלק מאיתנו ודאי התחבטו בשאלה ה"גורלית" איזה "דיל" להעדיף הפעם לטורקיה, והאם לצרף את החותנת או לא.
אם יש משהו המאפיין כל כך את הישראלי המצוי, זו מידת יכולתו לנתק את עצמו, פיזית ורגשית מהמציאות סביבו. בהחלט ייתכן שזהו סוד הישרדותנו בחבית אבק השריפה הגדולה ששמה המזרח התיכון. יותר מזה. הכישרון הגדול של הישראלים הוא להפוך את המקום הקשה, האלים, התובעני הזה לגן עדן. והוא אכן כזה. תודו.
אין בכוונתי לכתוב כאן רשימת "יום העצמאות", אבל אין ספק שרובנו, בואו נודה על האמת, מתענגים על הישראליות שלנו. ו"הישראליות" הזו מורכבת מאלפי פכים קטנים שמרכיבים את ההוויה הישראלית. מהחומוס ביפו, ועד המנוי לתיאטרון. מאבטיח עם גבינה בולגרית ועד למסעדות הגורמה. מהטיילת של תל אביב, ועד שמחת הניצחון של "מכבי". מהריח של שוק הכרמל ועד הקונצרט של הפילהרמונית.
כולנו מתענגים על הפסיפס האנושי והתרבותי שאנו חיים בו. מתברר שה"אחווה הישראלית" והסולידריות הלאומית לא מתה. היא חיה וקיימת ונושמת, ומזכירה לכולנו את סוד קיומנו וחוסננו הלאומי. בימים אלו, שאפילו מתקפת המדוזות בחופים כבר ניראת לי כמו חלק מקונספירציה אירנית - מתחזקת אצלנו ההרגשה כי "אין לי ארץ אחרת", כדברי המשורר.
זה עתה שמענו בחדשות על הפצצת הקטיושות בטבריה. באופן מוזר למדי, מקבל פתאום המערכון של הגשש "אוי טבריה טבריה, אילו היית צפת"...משמעות הזויה לחלוטין.
עוד לא יבשה העט, והחדשות לא מפסיקות להפתיע אותנו. בשעות לא פשוטות אלו לעם ישראל, לבנו ומחשבותינו כולנו עם תושבי הצפון. בימים אלו כולנו "צפוניים".