אני צופה בשר לביטחון פנים הישראלי שהתראיין ל- BBC ואומר: we are a superpower. לאחר מכן מופיע על המסך פרצופו של אפרים סנה וגם הוא מאיים We will destroy the Hezbollah. בתגובה לשאלת כתב על מותם של אזרחים רבים כל כך בלבנון, ענתה שרת החוץ בחידוד ציני, שמי שהולך לישון עם טיל ליד ביתו שלא יתפלא שלאחר מכן הוא יפגוש בטיל אחר.
בעבר הרחוק, בתשובה לשאלות מהסוג הזה, השר הישראלי המצוי היה פותח בהסתייגות על "פגיעה בקורבנות חפים מפשע", אמירה שהיא חלק מכללי הנימוס ממי שמתיימר לייצג קולקטיב שכפוף לכללים ומגבלות מוסריות כלשהן. הוא היה ממלמל משהו על היעדר כוונה לפגוע באזרחים ומביע צער. בימים אלה, השרים הישראלים רצים אל מצלמות הטלוויזיה ומכריזים בפני הכתבים שהמוות וההרס הנוכחיים הם רק ההתחלה.
כיום, נדמה שאזרחים חפים מפשע הפכו למטרה לגיטימית, הנציגים הישראלים בתקשורת כבר לא משחיתים מילים או מנסים להצטדק על הנזק הנלווה של פגיעה באזרחים לאחר ההפצצות האוויריות הכירורגיות. תם עידן הכירורגיה. מבוגרים וילדים, שקשה לראות איך הם נושאים באחריות לעוול או תוקפנות כלשהי, הפכו להיות חלק אינטגראלי ממה שגורמים רשמיים ישראלים מכנים בימים אלה - "תשתיות החיזבאללה".
בדיון אודות מוסר במלחמה, דיון שולי שמעסיק בימים אלה רק תבוסתנים ואנטי פטריוטים, נוהגים להבחין בין ההצדקה המוסרית לפתיחה במלחמה - Jus ad Bellum , לבין המוסר בדרך ניהול המלחמה – Jus in Bello. באשר לעילות המוסריות לפתיחה במלחמה מציינים בדרך כלל מספר קריטריונים (שישה), אבל לצורך הדיון במה שמתרחש היום בלבנון, נסתפק בעילה המרכזית של הגנה עצמית של מדינה על אזרחיה, על זכותה להתגונן נגד תוקפנות חיצונית. העילה הזו הנחשבת כעילה מוצדקת לפתיחה בבמלחמה או נקיטה בפעולות צבאיות של אותה מדינה נגד מי שהתקיף אותה. על-פי עילה זו, לישראל הייתה זכות להגיב על התוקפנות של החיזבאללה.
אבל מה שרלוונטי יותר לדיון במה שמתרחש בלבנון, זה המוסר בדרך ניהול המלחמה (להיכן נעלמו בימים אלה כל מומחי הקוד האתי הצה"לי). בדרך כלל מציינים מספר דרישות שניהול מוסרי של מלחמה צריך לעמוד בהן. דרישה מרכזית היא ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים. במהלך מלחמה לצבא יש זכות לפגוע בלוחמים, אבל מוטלת עליו חובה להימנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים במהלך המלחמה. ודאי שאין הצדקה לפעולה שכוונה מראש לפגוע באזרחים. הטענה שלא הייתה כוונה לפגוע באזרחים אינה מהווה הצדקה מוסרית כשאותה מדינה נוקטת בהפצצות כבדות של יעדים, שקיימת סבירות גבוהה, או-ודאות, שכתוצאה מהן ייפגעו אזרחים. וזה מה שמתרחש בימים אלה בלבנון.
המדיניות הזו הפכה להיות אסטרטגיה מרכזית של ישראל בעזה ובלבנון. גרימת סבל ויצירת טרור בקרב אוכלוסיה אזרחית על-מנת שזו תביא להפלת השלטון. על-פי האיסטרטגיה הזו, תפקיד האזרחים הפלשתינים הוא להפיל את שלטון החמאס בעזה, ותפקיד האזרחים הלבנונים הוא לגרום להיעלמות החיזבאללה. מטרת ההנחה המופרכת הזו, שאין לה סיכוי להתממש במציאות, הוא לספק אליבי מוסרי לפגיעה באזרחים.
דרישה מרכזית נוספת לניהול מוסרי של מלחמה היא דרישת הפרופורציונאליות – צבא צריך לנקוט באמצעים צבאיים פרופורציונאליים על-מנת להשיג מטרות לגיטימיות. קשה לראות איך הרג של למעלה מ- 200 אזרחים, מנוסה של 500 אלף תושבים שנאלצים לברוח מבתיהם על-מנת להציל את חייהם (פורסם שהצבא הישראלי קרא לכל תושבי דרום לבנון לעזוב את בתיהם), וחורבן והרס של מדינה עומדים בדרישת הפרופורציונאליות. אבל אם להאמין לדבריו של חתן פרס נובל לשלום, סגן ראש הממשלה, שמעון פרס, מאחרי כל זה מסתתר אושר גדול, העם הלבנוני עוד יודה לנו בעתיד על כל הפעילות המבורכת הזו.
כן, אני יודע שחיזבאללה היא תנועה וארגון צבאי שאינו עומד באף אחת מהדרישות המוסריות הללו, אבל האם זה לא מה שהיה אמור להבחין בין חיזבאללה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.