כבוד, צדק וזכות הם יותר ממילים שבהן משתמשים אנשים, מדינות וקהילות. הם מבטאים תרבות שלמה של יחס בין אדם לרעהו ובין מדינה וקהילה למורשתן ומחויבותן הלאומית וההיסטורית.
המאבק ההיסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלשתינים הפך לריב שהוא ביסודו בין "זכות" ל"זכות". תחושות אלה מצאו את ביטויין המעשי והאלים במאבק היסטורי ומתמשך בין שתי קהילות על אותה כיברת ארץ, או כדברי בן-גוריון, "כל הארץ היא ארץ מריבה".
לדעתם של הפלשתינים 'הזכות', ה'צדק' וה'כבוד' נגזלו מהם כאשר בריטניה העניקה ליהודים זכות להקים בית לאומי בארץ-ישראל, והעמיקה כאשר הציונות החלה להפוך את המילים, החלום והחזון למציאות.
עבורנו המורשת שלנו, להב המחרשה, הדגל, ההמנון, הבית, העץ, היישוב, השפה, הספר, ירושלים, המדינה, אזרחיה וצה"ל הם ההוכחה כי ה'זכות' ו'הצדק' עומדים לצידם של הראויים לו.
מה שהבינו אבות המדינה אז, התחוור לנו שוב היום ובמחיר דמים כבד - הפלשתינים לא מחפשים פשרה. הם מבקשים להשיב לעצמם את "הצדק הנגזל".
הפלשתינים יצאו לעימות הנוכחי, כשהם בתחושה כי כל המאבקים האלימים שבהם השתמשו לקידום מטרות פוליטיות מאז נחתמו הסכמי אוסלו, פעלו לטובתם. כך היה בספטמבר 1996 בעקבות פתיחת מנהרת הכותל; כך היה במאי 2000 לציון יום 'הנכבה'; וכך היה בספטמבר 2000 בעקבות ההחלטה האסטרטגית לבחור בדרך הטרור.
הפלשתינים לא הבינו את הפירוש שלנו לאירועים אלה. עבורם היה זה חלק משיטה פוליטית, עבור מדינת ישראל הם הפכו לנקודת מפנה אסטרטגית בהתייחסות לרש"פ ולעומד בראשה.
זאת, מאחר, ויחסי ישראל והרשות הפלשתינית הושתתו מלכתחילה על בנייה הדרגתית ומשותפת של אמון, שנועדה לגשר על שנים רבות של איבה. כאשר נשמט הבסיס שהחזיק את הגשר, הוא התמוטט.
אירועי הדמים הבהירו לנו מעל לכל צל של ספק כי הפלשתינים בחרו להעלות את רף האלימות, ואין זו עוד התפרצות מחזורית כבעבר - הם בחרו בלחימה להשתמש בלחימה מתמשכת שנועדה לחלץ בכוח הזרוע את מה שלא השיגו סביב שולחן המשא-ומתן. הסיבה לכך פשוטה - תוצאות המשא-ומתן היא לעולם צדק יחסי בעוד שהם שואפים ליותר מזה.
אירועי 'גאות ושפל' הם נקודת מפנה אסטרטגית ביחסים בין מדינת ישראל והרש"פ והעומד בראשה; בשל מורכבותם, רמת האלימות הטבועה בהם, ההשפעות הפנימיות וההשלכות החיצוניות שלהם. זו הפעם הראשונה שהעימות בין הרש"פ למדינת ישראל חרג מגבולות ה"התקוממות" העממית המוגבלת לרמה של מלחמה מוגבלת.
מדינת ישראל יצאה ללחימה מול הטרור הפלשתיני עם החלטה אסטרטגית: אסור לתת לטרור לנצח בכל זירות המאבק; עלינו להכריע אותו במימד התודעה והמעשה ובעשותנו כך, עלינו להכיל את הסכסוך ולמנוע הידרדרות ומלחמה אזורית.
זו החלטה לא פשוטה, המחייבת אותנו לבחון יום יום את הפעולות, התגובות וההחלטות המדיניות והמבצעיות שלנו, ובו בזמן לשמר את נכסי החוסן הלאומי ונכסים אסטרטגיים חיוניים כדוגמת השלום עם מצרים וירדן, קיום שותפות אמת עם ארה"ב ומדינות נוספות כטורקיה, הרואות בטרור איום על הסדר העולמי. אנחנו נמצאים במאבק קבוע של הגנה על אזרחי מדינת ישראל, לצד שמירה על ערכי היסוד המרכזיים של מדינת ישראל כדמוקרטיה, חוסן מוסרי וצדק חברתי.
בעיני רבים, קיומה של מדינת ישראל הוא דבר המובן מאליו, אולם בעיניהם של רבים אחרים קיומה הוא מצב חולף, זמני, טעות של ההיסטוריה שיש לתקן בכל האמצעים.
המלחמה המסורתית בין ישראל למדינות-ערב שינתה את פניה. לכאורה, יסודות הסכסוך הם אותם יסודות, אולם המציאות החדשה מציבה אתגרים רבים ונוספים בפני מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, אתגרים שלא היו חלק מתפיסת הביטחון המסורתית ש"האבות המייסדים" של המדינה בראשותו של דוד בן-גוריון עיצבו.
התמונה השתנתה ברבות השנים. מדינות יצאו ממעגל העימות הצבאי, מדינות רחוקות בעלות משטרים ואידיאולוגיה קיצונית, הפכו לגורם אסטרטגי מאיים ומשפיע; הבעיה הפלשתינית הפכה מבעיית פליטים למאבק בעל סממנים לאומיים ברורים (דתיים, מדיניים, לאומיים ואחרים), תוך שהפלשתינים בחרו באסטרטגיה של טרור ואלימות בדגש על טרור מתאבדים על-מנת להשיג את יעדיהם הלאומיים.
השינויים בטבע העימות ובמשתתפיו, השפעת העימות המוגבל על המציאות האסטרטגית, כמו גם כניסתו של אמל"ח חדש לזירה, אמל"ח המאפשר מעורבות ללא התערבות - כל אלה משפיעים וישפיעו על אופן ההתנהלות המדינית, על בניין והפעלת הכוח בשנים הקרובות.
המאבק האיסלאמי הפונדמנטליסטי, שהוביל חומייני ומובל עתה בידי אנשי דת ואנשי מעשה קיצוניים, לא רק שלא דעך אלא הוא צובר תאוצה והפך לממשי מאז אירועי הדמים של ה-11 בספטמבר. מאבק זה אינו רק בין קבוצות קיצוניות לבין מדינות, אלא הוא מאבק בין תרבויות שהולך ומתעצם.
זהו מאבק בין תרבות הרואה עצמה מאוימת, לבין תרבות המבקשת להגן על עצמה. בכך הופך העולם כולו לזירת מלחמה - מלחמת הטרור. והתרחישים השונים הנשמעים היום גם מעל במה זו מחייבים אותנו ברמה הלאומית וברמה האישית.
כדי שלא נופתע, מדינת ישראל נדרשת לתת מענה מתאים הן ברמת הביטחון הלאומי והן ברמה הצבאית, על-מנת לעמוד באתגרים הנדרשים ברמת המוכנות והנכונות הגבוהה ביותר. הימצאות נשק בלתי קונבנציונלי בידי מדינות ובידי ארגונים הוא סכנה ממשית על שלום ישראל והעולם.
ואני מצטט כאן מדברים שאמר בן-גוריון במהלך מלחמת העצמאות והמתאימים גם לימים אלה: "מלחמתנו אינה הגנה על הקיים - כי לדעתי אין "קיים" בארץ, במובן ההיסטורי של מילה זו. הקיים - אם עליו בלבד נגן - אינו אלא בית קלפים שיתפזר על-ידי כל רוח מצויה ובלתי מצוייה... הראיה ההיסטורית אומרת לנו ששום דבר יהודי לא יתקיים בארץ אם לא נבטיח ניצחונה של הציונות... שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם... מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנה על עתידו הלאומי?".
מעורבותם של ארגונים בעלי אידיאולוגיה דתית קיצונית בעימות עם ישראל בגבולות ובעורף המדינה, והרחבת חזית הטרור בחו"ל, בשם ה"שותפות" למאבק הפלשתיני, מרחיבים ומעצימים את קשת האיומים. הצטיידות החיזבאללה ברקטות ארוכות טווח ומעורבותו בעניין הפלשתיני והאיסלאמי, הופכים את הארגון למשפיע אסטרטגי. הבנתם של מדינות וארגונים כי הטרור הפך מכלי פעולה ברמה הטקטית לכלי פעולה מהמשפיעים ביותר על המתרחש בזירה ברמה האסטרטגית, הן ברמה המדינית והן ברמה הצבאית.
הטרור הוא כלי פעולה חוצה גבולות גיאוגרפיים וגבולות מוסריים. כפרדוכס ציני הוא מנצל את יתרונות ומשאבי העולם החופשי כדי להילחם נגדו. ביניהם כלי נשק וחומרים בלתי קונבנציונלים הנמצאים על מדפי העולם, ונמכרים לכל המרבה במחיר. הימצאות נשק כזה בידי ארגון טרור הוא סכנה מוחשית ואמיתית לעולם החופשי. פיגוע רב היקף ביולוגי, כימי או אטומי, כמו גם פיגוע המוני רב-היקף, ישנו את פני העולם ללא היכר, כפי שהומחש לאחר ה-11 בספטמבר 2001.
הדיו של אירוע זה וגלי הניפוץ שבאו אחריו, הציבו מדינות ואנשים בפני מראה המציגה את השאלות המוסריות והערכיות הבסיסיות: כל מי שחרד לגורלם של ערכי יסוד כחופש, חירות, ביטחון אישי ולאומי, צדק וזכות יהיה חייב לנקוט עמדה, להתאחד כדי לסכל את האיום על שלום העולם. אי אפשר יותר "לשבת על הגדר" ובוודאי לא ניתן לשחק משחק כפול.
ארה"ב כמובילה את המלחמה העולמית ב"ציר הרשע" החליטה: הטרור הוא איום על העולם החופשי, המבקש להשיגו לאחור. הוא אינו לגיטימי יותר ככלי פעולה להשגת הישגים פוליטיים - על כן נטלה על עצמה ארה"ב בהנהגתו של הנשיא בוש, להוביל את המאבק למיגור האיום, בטרם יבשיל ויהפוך לסכנה קיומית של ממש.
זהו מאבק לגיטימי ומתחייב בטרור, באלה הנותנים לו חסות ובמדינות בעלות משטרים קיצוניים, המחזיקים בארסנל נשק להשמדה המונית. מכאן, עלולה מדינת ישראל להיקלע ללא כל כוונת זדון מצידנו לסכנה של איום עירקי, בכוונה לסבך ולהעצים את המלחמה ותוצאותיה.
מלחמתה של ארה"ב בציר הרשע בראש ובראשונה נגד עירק והעומד בראשה, טומנת בחובה סיכויים לצד סיכונים לישראל.
לאחר המלחמה האפשרית תהיה המציאות הגלובלית שונה מכפי שהכרנו. עירק, שנטלה חלק בכל מלחמות ישראל-ערב, והיתה ציר מרכזי בתמיכה בארגוני הטרור הפלשתינים הקיצונים, שוב לא תהיה חלק ממעגל האיומים והלחימה בישראל. זו נקודת מפנה אסטרטגית. מאחר שכולנו יודעים כי כל חלל בטבע מתמלא במהירות, עלינו לשאול ולבחון מי ימלא את מקומה של עירק כמרכז כובד רדיקלי? האם סוריה שתהיה מבודדת יותר מתמיד? האם אירן, שחיץ אמריקני או בינלאומי ימנע ממנה גישה ישירה למדינות במעגל החזית. או שמא ארגונים פונדמנטליסטים קיצוניים, בין שאינם קשורים לטריטוריה, ובין כאלה הקשורים לטריטוריה כדוגמת החיזבאללה?
כיצד תשפיע הלחימה ב"ציר הרשע" על המאבק הפלשתיני? האם הפלשתינים יבינו כי העולם צועד לקראת שינוי בדרכי פעולתו, וכי זה הזמן להניח את נשק הטרור ולחזור לשולחן הדיונים? או האם יבחרו הם להמשיך בדרך הטרור כדי להעמיד את העולם במבחן?
שאלות אלה ורבות אחרות יהיו על סדר יומה של מדינת ישראל והעולם החופשי בשנה הקרובה.
כאמור, לחברות דמוקרטיות יש נקודות תורפה רבות - זה גם סוד כוחן. חופש הפרט, הכלכלה החופשית, תקשורת חופשית, פלורליזם תרבותי ואידיאולוגי, ביטחון סוציאלי, חוק וסדר, וכנסת וממשלה נבחרת. הטרור, האלימות ומחיר הדמים הכבד, מטרתם לתקוע טריז בין הפרט והמדינה, לערער את הביטחון האישי של כל אזרח ולהביא לידי משבר את יחסי האמון בין העם והשלטון הנבחר, ולכפות על המדינה לנהוג נגד טבעה הדמוקרטי.
הטרור פועל בתחום היתרון היחסי של אלה הנתפסים כחלשים במאבקם מול מדינה חזקה. הוא זול ונוח להפעלה ו'קל לשווק אותו'. הוא מתבסס על שינאה ושטיפת מוח שהן דרך קלה להתמודדות עם קשיים אמיתיים. במקום להתייצב נחושים כדי לבנות מציאות אחרת המתבססת על השלמה עם מציאות מורכבת, טיפוח יחסי שכנות טובה, דיאלוג מורכב ולא פשטני, נכונות לפשרות וויתור על חלומות לא מציאותיים כדי לבנות עתיד טוב יותר להם ולאזור - בחרו הפלשתינים והעולם התומך בהם בדרך של "הכל כאן ועכשיו" - האלימות והטרור.
צה"ל ומערכת הביטחון כולה מופקדים על הביטחון. מטרתם למנוע בכל מחיר תקיעת טריז בין החירות והסדר. בשל כך עליהם לפעול במציאות מורכבת זו בזהירות, באחריות, בחכמה ותוך השקפה קבועה אל העתיד.
במלחמה בטרור קל לסטות מהדרך. מערכת הביטחון כולה עושה הכל כדי להישאר בנתיב המוסרי והערכי - לשמור על חיי אדם וכבודו.
הפלשתינים בחרו שלא לגנות את הטרור ולהילחם בו גם בשנים בהן יושם "הסכם אוסלו", למרות הבטחות חוזרות ונשנות. ידענו כי כאשר הדרך המדינית מתמהמת, יאחזו הפלשתינים בנשק האלימות כדי להשיג הישגים מדיניים מהר יותר מאלה שנמנעו מהם ליד שולחן הדיונים.
הנחות היסוד שעמדו מאחורי ההתלקחות האחרונה הניחו כי החברה הישראלית מותשת, מפונקת, ולכן פגיעה וקלה להישבר. לדעתם של מנהיגי ההתקוממות האלימה, לא תעמוד החברה הישראלית במחיר הדמים שייגבה ממנה, והמסר הפלשתיני כי "אין ביטחון עם כיבוש" וכי "אין פתרון צבאי לסכסוך" יתקבל ויגבר. הם יצאו מתוך נקודת הנחה ועדיין דבקים בה כי תגובה ישראלית קשה תעצים את תפיסת "הקורבן" הפלשתיני ותאפשר להם למצות בעיני העולם את "עוצמת החלש". כתוצאה מכך המאבק המחודש ילכד את השורות הפלסטיניות, ירענן את המסר ויחזק את יכולת העמידה שלהם אל מול מדינת ישראל וצה"ל.
ערפאת גם ביקש ל"בנאם" את הסכסוך בכל מחיר. פירושו - צירוף גורמים שעד היום נמנעו מלקחת בו חלק. ובעיקר, לערער את יחסי השלום בינינו לבין מצרים וירדן, לתקוע טריז בינינו לבין ארה"ב ומדינות ידידותיות לנו כתורכיה ולצרפם, נכון יותר יהיה לומר: לגרור אותם בעל כורחם אל מעגל העימות.
ערפאת נכשל במימוש יעדיו אלה - הוא לא "שבר" את החברה הישראלית, שגילתה ומגלה חוסן ראוי לציון חרף כל הקשיים, והוא לא הצליח לבנאם הסכסוך לטובתו.
אולם בעיקר הבנו כי זה מאבק ארוך, וינצח מי שיהיה בכוחו לגבור על יריבו, הן בשדה הקרב והן בשדה המוסר והשמירה על צלם אנוש.
הפלשתינים איבדו זאת כאשר הפעילו את נשק המתאבדים, שהפך לפי תפיסתם ל"משווה" הגדול מול ישראל, ולנשק אסטרטגי שמטרתו להקיז דם רב ככל האפשר, לערער את היציבות הפנימית ואת כוח העמידה של ישראל ולהביא אותה להחלטות מדיניות שהושגו בדמם של חפים מפשע. הפעלת נשק זה בעולם המתגונן נגד איומי הטרור פעלה נגדם כחרב המתהפכת.
המאבק הפלשתיני הפך למסע ארוך של רצח נשים, ילדים, זקנים וצעירים - עמך ישראל - שבילי הדם כיסו את דרך השלום.
כדי להתכונן לעתיד, עלינו לבדוק את מאזן הלחימה והחוסן הלאומי עד היום: הארגונים הקיצוניים ימשיכו בנתיב הטרור והאלימות. המדיניות הפלשתינית הרשמית בעימות מול ישראל לא תשתנה, כל עוד לא יחול שינוי במנהיגות הפלשתינית, וכל עוד הקולות המתונים הנשמעים מעת לעת יהפכו לכוח הקורא תיגר על דרך האלימות שבחר בה ערפאת; כל עוד לא יחול שינוי במדיניות הפלשתינית, יימשכו מאמציה לתקוע טריז בין ישראל לעולם, תוך ניסיון להשתמש בהיבט ההומניטרי; מבחינת ישראל, תהליך הרפורמות ברשות צריך להתמקד בשינוי הייעוד ש'הרשות' מציבה לעצמה - מתמיכה בטרור ומעורבות בו ללחימה נחושה בטרור ובמבצעיו והתנערות מהם; ומעל הכל הסתלקותה של המנהיגות הפלשתינית הנוכחית מעל בימת ההיסטוריה.
שינויים מבניים ללא שינויים תפיסתיים של מהות הפתרון הדרוש כדי לקדם את סיום הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים, לא יעלו את העימות על דרך חדשה.
הצטרפות ארגונים אסלאמיים קיצוניים למעגל הלחימה, תרחיב את מעגל התגובה של ישראל. בשל כך עלינו לבחון את אירועי מומבסה על-פי הכוונה ולא על-פי התוצאה. הרצון, הארגון, המימון, הביצוע והאמל"ח מובילים אותנו למסקנה כי המדובר במגה-פיגוע שנמנע בנס. האירוע ממחיש את הצורך בשילוב זרועות בינלאומי למאבק, המובל על-ידי ארצות הברית, בטרור הבינלאומי - אין זו רק מדינת ישראל הנלחמת בטרור, אלא מאבקו של העולם החופשי כולו.
במאבק תרבויות זה אנו נמצאים בעל כורחנו בקו החזית, ואם ינצח נשק המתאבדים כאן, הוא יכה עוד ועוד ברחבי העולם החופשי.
מדינת ישראל נמצאת במאבק מזויין ממושך בעל אופי של עימות גורלי. לכן, במוקדם ובמאוחר נצטרך לשאול את עצמנו האם נכון להמשיך במדיניות של עמידה איתנה לאורך זמן, או אולי לעבור למהלך של הכרעה מדינית/צבאית. צריך להיות ברור כי הכרעה כזו, בשונה מהכרעה בשדה הקרב הקונבנציונלי תהיה בנקודות ולא 'בנוק-אאוט'; עלינו לחתור לכך כי מעצבי ההכרעה (צעדים בוני הכרעה) לא יהיו רק צבאיים; מכל מקום, המשך המאבק מחייב אינטגרציה ותאום בין הממדים השונים - מדיני, צבאי, כלכלי והסברתי.
העימות הנוכחי מתנהל במקביל בשלושה מישורים:
- האחד - לחימה בלתי מתפשרת בטרור;
- השני שהוא גם הראשון בחשיבותו - מאבק לחיזוק החברה בישראל וכושר עמידתה - חברה צודקת בעלת שיוויון הזדמנויות, בדגש על החינוך ועל מדיניות של חלוקת נטל דיפרנציאלית בתחומים יעודיים. זאת, מאחר שברור לכולנו כי עוצמתה של החברה כולה היא המרכיב המרכזי הדרוש לחיזוק כושר העמידה ולקונצנזוס הפנימי לאורך זמן, ומכאן מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי.
- השלישי - מאבק על הלגיטימציה של דרכי הפעולה, של המנהיגות ושל מהות המאבק הציוני, היהודי הבסיסי - הצדק והזכות ההיסטורית.
מה אנחנו מבינים מתוצאות הלחימה עד היום: "הרשות" וערפאת לא השיגו את יעדם האסטרטגי בדרך של טרור ואלימות; החברה הישראלית דוחה את דרך האלימות והטרור כשיטה לפתרון מדיני; קיימת לגיטימציה בינלאומית ומרחב תימרון לפעולות ישראל - גם אם הוא מוגבל; ברור לנו כי יכולת העמידה ואורך הנשימה של החברה הישראלית מקרינה על צה"ל, כוחות הביטחון וממשלת ישראל והיא העוגן המרכזי במאבק; מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה שומרים מכל משמר על רוח מוסר ישראל ולא נכנעים לרוחות שאיימו לקרוע את מפרשי הספינה.
מה נמשיך לעשות כל עוד אנחנו מאוימים:
נלחם ללא הפוגה במנהיגי ובמבצעי הטרור ובתשתיותיו (בכל מקום בו נשקף איום לישראל ולישראלים); נפעל לדה-לגיטימציה לדרך האלימות והטרור מול המבצעים, השולחים והתומכים, כולל המנהיגות הפלסטינית בראשותו של ערפאת; נשמור על לגיטימציה בינלאומית ככל האפשר נפעל ונעודד תמיכה וסיוע בינלאומי לשיפור מצבה של האוכלוסייה הפלשתינית; נחתור לפתרון מדיני עם הנהגה פלשתינית אחרת, ברוח דבריו של הנשיא בוש מה-24 ביוני. הנהגה עצמאית, פעילה ואחראית, שאינה 'מתוחזקת' על-ידי שינאת ישראל, שיחד עמה תשב ממשלת ישראל לשולחן הדיונים, תוך חתירה לפתרון המושתת על הבנה כי נשק האלימות ביחסים בין שכנים אינו לגיטימי.
אנחנו נמצאים במאבק היסטורי על אותה כיברת ארץ, מאבק שלא פסק לרגע מאז ירדו החלוצים הראשונים בנמלה של יפו ויצאו ליישב את אדמתה החרבה של ארץ-ישראל.
במאבק ההיסטורי המתמשך הזה, ידעה מדינת ישראל מבחנים רבים: מבחן כיבוש האדמה; מבחן הזכות לעצמאות וההגנה עליה; מבחן ההשתלבות בין העמים; מבחן בניית הארץ והפיכתה למדינה מודרנית, היודעת ליצור ולייצר, לגדל, לחנך ולטפח זה ליד זה - צעירים וצעירות בני הארץ ואלה שעלו אליה במהלך השנים משבעים גלויות.
את כל אלה עשו ועושים אנשים ערכיים ומוסריים, החדורים ברוח חלוצית החודרת מבעד לסימני השאלה המכרסמים בנו לעיתים, ומתגברת על כל המכשולים שמנסים להציב בפניה מדינות, אנשים, טרור וכלי מלחמה.
אין מכשול שיעצור את הרוח הזו - היא מקור הכוח, היא מקור התקווה. עלינו לשמור אותה מכל משמר.
צידקת הדרך איננה סיסמא - זה עולם שלם המקפל בתוכו את כל מה שנעשה בארץ הזאת. את כל מה שעבר על העם הזה. את מלאכת הבנייה שלעולם לא תיפסק, את הייעוד והייחוד, את הגורל ואת החובה שלנו כלפי הדורות הבאים - אהבת האדם, אהבת העם, אהבת הארץ והמשך החזון.
עלינו לזכור את דבריו של בן-גוריון, כי במאבק של מעטים מול רבים ושל זכות מול זכות "יעמוד לנו רק יתרוננו האיכותי, המוסרי והאינטלקטואלי". זו הירושה הגדולה שהנחילו לנו ההיסטוריה היהודית, החינוך היהודי, הסבל היהודי והחזון היהודי.
אולם גם בשעות הלחימה בטרור הפלשתיני, ובמאבק בטרור הבינלאומי, ובהתכוננות אל מול האיומים הנשקפים לנו, אסור לנו לשכוח ולו לרגע, כי אנחנו מחוייבים לחתור לשלום, מתוך תקווה כי הוא בהישג יד. כי ללא חזון לשלום - לא תהיה תקווה לארץ.
מאז החלה שיבת ציון, התבססה עוצמתנו על היכולת לתרגם את החזון למעשה: גאולת האדם היהודי באשר הוא וגאולת קרקע מולדתו. עלינו להמשיך לבסס את עוצמתנו על צידקת הדרך, על טיפוח עוצמתה של חברה צודקת, על האדרת כוחה של הכלכלה, על איכות המשטר ועל איכותם של צה"ל וכוחות הביטחון האחרים.
לסיום, ברשותכם, אני מבקש לצטט מדבריו של דוד בן-גוריון, שנאמרו בשעות המבחן הקשות ביותר שעמד בהם העם היהודי היושב בציון:
"בפעם הראשונה בתולדות הישוב הועמדנו בפני מלחמת הקיום והחירות... הכל שועבד וגויס לצרכי המלחמה... כי הכל הועמד בסכנה... אולם המלחמה אינה מטרה... לא נחיה על מלחמות - גם לא על ניצחונות של מלחמה...
הניצחון הוא רק אמצעי ולא מטרה. המטרה היא בניין הארץ, וקיבוץ גלויות וחיי חירות, עצמאות ושיווין".
ואני מבקש להוסיף לדברים אלה: אנחנו מושיטים לשכנינו הפלשתינים, לסוריה ולבנון ולכל ארץ ערבית אחרת - יד של שלום. אך עלינו, ורק עלינו מוטלת החובה והאחריות לראות נכוחה כי זו יד חפה מכל כוונות זדון. השלום הוא חזון נכסף, שכולנו מייחלים לו - בעיניים פקוחות.
תודה, וחג שמח.
___________
כנס הרצליה השלישי (דצמבר 2002)
