פרשת ויצמן-סרוסי-אונגר

לא אדרש כאן להיבט זה, מן הטעמים שבחוות דעת פרקליטת המדינה, המקובלים עלי כלשונם, ולא ראיתי להוסיף עליהם.

א) חוות דעת פרקליטת המדינה היא, כי המתנות שניתנו למר ויצמן על-ידי מר סרוסי ומר אונגר אינן נופלות, בנסיבות הענין, בגדר האיסורים שנקבעו בחוק זה. בנוסף, התישנו המעשים זה כבר, ולפיכך יש לסגור את תיק החקירה. ב) חוק שירות הציבור (מתנות), קובע בסעיף 2(א) "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה - בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמה ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו, ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה ...". 'עובד הציבור' מוגדר בסעיף 1, בין השאר, כ"נושא משרה או תפקיד מטעם המדינה...". ג) בדברי ההסבר לחוק שירות הציבור (מתנות) (ה"ח תשל"ח 86), נאמר כי "קבלת מתנה הניתנת לעובד הציבור שלא בעד פעולה הקשורה בתפקידו - אינה בגדר עבירה ואיננה גוררת אחריה ענישה...אפילו ניתנה המתנה למקבלה באשר הוא עובד הציבור, והוא - כל עוד אין קשר בין המתנה לבין פעולה של עובד הציבור הקשורה בתפקידו". ובהמשך, לענין סעיף 2 נאמר "אין צורך, מבחינת טוהר המידות, ללכת מעבר לסייג זה, וגם אין זה רצוי לקבוע איסורים מרחיקי לכת". כשהובא החוק לקריאה שניה ושלישית ציין יו"ר ועדת החוקה (דברי הכנסת ג' חשון תש"מ (24.10.79)), "הבעיה המתעוררת בעטיין של מתנות מעין אלו (שבתחום האפור הכהה - א"ר) היא כפולה: ראשית, יש בכך טעם לפגם, אם תרצו - "פגם אסתטי", ולעתים נוצר רושם של פגיעה בטוהר המידות... גם לזות שפתיים כזו רצוי למנוע...". אכן, תכלית החקיקה היתה למנוע כי עובד ציבור ככזה יקבל מתנות, שכן הדבר עלול להיות כרוך בשאלות של טוהר המידות. ד) אמנם, נראה לכאורה שאין המתנות דנן המתנה האופיינית שאליה נתכוון החוק, קרי, מתנות הניתנות במסגרת הקשורה למילוי השוטף של התפקיד. החוק בא להכניס לגדר הפלילים מתנות שנעשו בתקופות מסוימות חזון נפרץ במקומותינו, ושהדין המשמעתי לא הספיק לגביהן, מן הדוגמאות שהובאו על-ידי השופט זמיר. יתר על כן, בנסיבות קשה להניח כי המתנה צריכה היתה לקום לקניין המדינה, לפי סעיף 2 לחוק האמור. ה) חוק שירות הציבור (מתנות) נדון בבג"צ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח (2) 749, 772. נקבע שם, כי עבירה פלילית לפי חוק זה משתכללת "רק אם עובד הציבור אינו מודיע "ביודעין" על כך כי נתקבלה על-ידו מתנה "באשר הוא עובד הציבור".. ודוק: עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהוא עובד הציבור, כי ניתנה לו מתנה, וכי המתנה ניתנה לו ,,באשר הוא עובד ציבור" ". עוד נאמר כי שוטר (ולענין זה עובד ציבור אחר - א"ר) רשאי "לקבל טובת הנאה מחבר או ידיד הבאה על בסיס אישי והניתנת לו בלא קשר לתפקידו כשוטר, ובלא שיש מגע כלשהו במסגרת התפקיד בינו לבין מעניק טובת ההנאה" (שם, 785). ו) האם קיבל מר ויצמן את המתנה "באשר הוא עובד ציבור"? הוא קיבל אותה בעת היותו עובד הציבור, על כך אין חולק. אין גם חולק כי ידע שהוא עובד ציבור. השאלה - כאן, בדומה לנושאי השוחד והפרת האמונים - היא אם ניתנה לו באשר הוא עובד ציבור. מר ויצמן קיבל כספים ממר סרוסי וממר אונגר בצורות שונות ובתקופות שונות, לרבות תקופות שבהן לא נשא בתפקיד ציבורי; היתה ביניהם ידידות. לכן אין לשלול את הטענה כי לשיטתו לא ניתנה לו המתנה באשר הוא עובד ציבור. וליתר פירוט: במקרה דנן המדובר בסיטואציה ייחודית; הידידות בין מר ויצמן למר סרוסי אמנם נבעה מהיות מר ויצמן עובד ציבור בשלבים מסויימים; ועם זאת נטען והוצג, כי המתנה ניתנה בראש וראשונה על יסוד הידידות המיוחדת, כשלעצמה. ואולם, דווקא ייחודה של הסיטואציה מצדיק היה לכאורה, בייחוד למי שממלא תפקיד של עובד ציבור שאינו מן השורה אלא שר בממשלת ישראל, לראותה כראויה לדיווח, ולוא רק לשם הסרת לזות שפתיים, כל שכן במסגרת מילוי כללי ועדת אשר, וככל שקבלתה מותרת על פיהם. הדברים מתחזקים במיוחד בכל הנוגע למתנות מר אונגר בשנים 1987-1985, בהתחשב בניתוחנו דלעיל. כדברי בית המשפט בענין סויסא, חוק זה "בא להבטיח טוהר מידות בשירות הציבור, הוא נועד לחזק את אמון הציבור...הוא בא להקדים תרופה למכה ולשלול רינונים, כי המתנה נועדה להשפיע על שיקול דעתו של עובד הציבור....". ז) מכל מקום, גם כאן התיישנו המעשים. ואולם, שוב במבט לעתיד וכלפי עובדי ציבור אחרים: במקרה של ספק, יש לדווח, ולשכנע כי אין זו מתנה שניתנה "באשר הוא עובד הציבור", או שהיא נכנסת בגדר החריגים שבסעיף 2(ב) - "מתנה קטנת ערך וסבירה שניתנה לפי הנהוג בנסיבות הענין" או מתנה מחברים לעבודה, או פרס שהוענק בפומבי. זאת, כדי שלא יבוא יום ויהא צורך להיחקר על כך.

א) בדיקת מסלול זה מתפרסת על פני תחומים רחבים יותר מבדיקתה של עבירת השוחד, ואלה נמנו בחוות דעת הפרקליטות. המדובר לא רק בשאלה האם קבלת סכומי הכסף ממר סרוסי וממר אונגר נכנסת לגדרי העבירה, שהיא ראשית לכל, אלא גם השאלה אם הפרתם של כללי ועדת אשר, שבהם נקבע (סעיף 6(3)(א)) כי "שר לא יקבל שכר או טובת הנאה, זולת שכרו המשתלם מאת המדינה", ונקבעה בהם גם חובת דיווח, באה בגדר עבירה זו של הפרת אמונים. כאמור, כללים אלה הופרו לכאורה בקבלת הכספים בתקופות הכהונה בתפקידים רלבנטיים, וכן הופרו לכאורה באי הדיווח על קבלת הכספים, והשאלה היא האם בכך נעברה עבירה פלילית. ב) אדגיש, כי - על פי המצב המשפטי בישראל - מותר איש הציבור ממי שאינו כזה הוא בכך שעל ממלא התפקיד הציבורי, לדרגותיו וברמות שונות של התייחסות, מוטלות חובות נוספות. נורמות ההתנהגות המחייבות אותו גבוהות יותר, ואינו יכול להפריד לענין זה בין "כובעו" הפרטי ל"כובעו" הציבורי. הדרישה היא - בין השאר - שקיפות, כדי שתתאפשר ביקורת. חובת הדיווח על פי כללי ועדת אשר, ובדומה כללי האתיקה של חברי הכנסת, יוצרים שקיפות זו. אדם שלבש את גלימת השר וחבר הכנסת (ולעניינים שונים גם עובדי ציבור אחרים), הפקיע עצמו במידה מסוימת, אף אם לא מלאה, מפרטיותו וענייניו היו לנחלת הכלל; ובכך גם החיל על עצמו, מכוח הוראות הדין וההחלטות למיניהן, הגבלות שונות. הגבלות אלה מטרתן לא רק שקיפות וגילוי נאות, וכתוצאה מניעת לזות שפתיים - אלא גם הרתעה. ג) (1) באשר לקבלת הכספים, כשלעצמה, סברה פרקליטת המדינה, בנתחה את מרכיבי סעיף 284 לחוק העונשין, כי אמנם המדובר במי שהיה עובד ציבור ועשה לכאורה מעשה הפוגע בציבור, שכן "נראה כי אמון הציבור בשר ובשלטון נפגע מכך שהשר מתפרנס משולחנם של אנשי עסקים". מה שנותר בספק הוא האם קבלת הכספים היתה קשורה במילוי התפקיד, וכאן, לדעת הפרקליטות, ספק אם ניתן יהיה להוכיח כי הכספים ניתנו במילוי תפקידו של מר ויצמן, דהיינו, ספק אם ניתן יהיה להוכיח "זיקה" למילוי תפקידו. גם באשר ליסוד הנפשי, הוטל על ידי הפרקליטות ספק אם ניתן להוכיח מודעות של מר ויצמן לכך שקבלת הכספים היא מעשה שיש לו זיקה למילוי התפקיד, הפוגע בציבור ומפר את אמונו. (2) ואילו באשר להפרת כללי ועדת אשר, נאמר כי ברור שעצם הפרת הכללים הן בקבלת טובת ההנאה והן באי מילויה של חובת הדיווח נעשו בשעה שמר ויצמן היה שר, דהיינו במילוי תפקידו. ואולם, שאלה היא אם בעצם הפרת הכללים יש משום הפרת אמונים; פרקליטת המדינה סברה כי קבלת סכומי הכסף הגדולים בניגוד לכללים מהווה מעשה של "הפרת אמונים", שכן "חלק מחובת האמון של שר מתבטא בכך שעליו להימנע מלהיסמך על שולחנם של אנשי עסקים, שעה שהוא מכהן בתפקיד ציבורי, ובוודאי כאשר קיימים כללים ברורים האוסרים קבלת שכר או טובת הנאה, זולת שכר המשתלם מקופת המדינה, ובכל מקרה מחייבים דיווח...". עם זאת הציבה את השאלה האם מידת הפגיעה בציבור מצדיקה את הפעלתו של המשפט הפלילי. כמו כן, עדיין "מתעוררת...השאלה האם מתקיים בענייננו אותו יסוד של "שחיתות", שהוכחתו חיונית....כדי לקבוע כי מעשה פסול מסוים חרג...מהתחום האתי-משמעתי ועבר לתחום הפלילי...ספק אם ניתן היה להוכיח בבית המשפט, כי המעשים עברו...מהתחום "האפור" לתחום ה"שחור" ". (3) כללו של דבר, לדעת הפרקליטות בכל מקרה לא הצטברו די ראיות באשר לעבירה הפלילית, מה גם שהפרת האמונים היא עבירת עוון, ולכן חלפה לה תקופת ההתיישנות בת חמש השנים. ד) (1) פרקליטיו של מר ויצמן פנו אל פרקליטת המדינה והח"מ בכתב ובעל פה. הם הודאגו במיוחד (מכתבם מיום 7.4.00) מן ההמלצה שפרסמה המשטרה, שלפיה יש ראיות לעבירת הפרת האמונים אלא שחלה עליה התיישנות. לדעתם, "במידה ועובד הציבור עשה מעשה בכשירותו כאדם פרטי, ומבלי שתפקידו אפשר את עשיית המעשה, אין ולא יכולה לקום עבירה אפילו אם המעשה פוגע בתדמיתו של השירות הציבורי". שנית, הואיל וקיים חוק שירות הציבור (מתנות), אין אפשרות להעביר מעשה שאינו נופל בגדרו לסעיף הפרת האמונים. ועוד, לדעתם המעבר מפגיעה בתדמית השירות הציבורי וערעור האמון בו לתחום הפלילי היא קפיצה, שלא נבדק לגביה אם אין המדובר בתחום האסתטי בלבד, או בתחום האתי האפור, או בתחום האתי המשמעתי. "פגיעה בתדמית השירות הציבורי וערעור האמון בו" הם, לדידם, מונחים מתחום העבירות המשמעתיות - קרי, לא מן התחום הפלילי. (2) ועוד, במכתב נוסף (מ-7.5.00) טענו פרקליטי מר ויצמן, כי הפרת כללי ועדת אשר אינה יכולה לגבש עבירה של הפרת אמונים, בהיות הדבר מנוגד לעקרון החוקיות. זאת, לשיטתם, שכן אם נתקבלו הכספים ללא קשר לתפקיד עובד הציבור, אלא מתוך ידידות ותיקה ללא תמורה, אין בזאת הפרת אמונים; ובכל מקרה, הדבר צריך להיבחן בפסיקת בתי המשפט ולא על-ידינו. ועוד הזכירו, כי בשנים הרלבנטיות עסקו נבחרי ציבור גם במקצועות חופשיים, דבר שנאסר מאז. ה) (1) אכן, אופיה של עבירת הפרת האמונים, שהיא עבירה הקשורה לשירות הציבור, אינו מוגדר עד תום, שלא כעבירות אחרות, ובתי המשפט התחבטו בה. ראה לאחרונה דברי השופט זמיר בענין בן-עטר: "העבירה של הפרת אמונים, שיש בה צורך כדי להבטיח מינהל תקין על ידי עובדים נאמנים לטובת הציבור, היא בעלת אופי גורף ומעורפל. לפיכך, כפי שבית המשפט אמר לא פעם, יש לנהוג בזהירות רבה עד שמרשיעים עובד ציבור בעבירה זאת". יסודותיה נותחו על-ידי הנשיא ברק, בין השאר, בע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' רפאל הוכמן, פ"ד נ (1) 2, 13 ואילך. אפתח ואומר כאן, כי לדידי, כמו גם לדעת הפרקליטות, עבירה זו חיה וקיימת, ויש מקום, בנסיבות מתאימות של קיום ראיות, וברגישות ובזהירות הראויות, לנקוט צעדי אכיפה בעקבות הפרתה, במסגרת המאבק לטוהר מידותיו ולתקינותו של השירות הציבורי, שהם מיסודות המשטר הדמוקרטי ושל מדינה יהודית דמוקרטית. (2) זה לשון סעיף 284 לחוק העונשין: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים". היסוד העובדתי הנדרש בעבירה זו כולל שלושה - רכיב התנהגותי ("מעשה מרמה או הפרת אמונים"); רכיב נסיבתי ("עובד הציבור העושה במילוי תפקידו"); ורכיב תוצאתי ("מעשה הפוגע בציבור"). היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות בפועל כי נעשה מעשה מרמה או הפרת אמונים, כי העושה הוא עובד ציבור הפועל במילוי תפקידו וכי ישנה פגיעה בציבור. אך "עצימת עיניים" של העושה שקולה כנגד מודעות בפועל, ופירושה קיומו של חשד אצל עובד הציבור בדבר טיב המעשה והימנעות מלבררו (סעיף 20(ג) לחוק העונשין). כפי שמציין המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן, ניגוד עניינים הוא המקרה הקלאסי של הפרת אמונים ("הרהורים על טוהר המידות", משפט וממשל ב' (תשנ"ה) 403, 423). לענין ניגוד עניינים ראה גם טנה שפניץ וורדה לוסטהויז, "ניגוד עניינים בשירות הציבורי", ספר אורי ידין (1990), ב', 318, 354-353. ו) באשר לעצם קבלת הכספים על ידי מר ויצמן שעה שכיהן כשר, כפי שסברה גם פרקליטת המדינה, עולה כי אמנם המדובר במי שהיה עובד ציבור ועשה לכאורה בקבלת הכספים מעשה הפוגע בציבור. קבלת כספים רבים מאנשי עסקים לאורך תקופות ממושכות על ידי ממלא תפקיד ציבורי בכיר, עלולה לערער את אמון הציבור - זאת מבין כל בר-דעת. מצב של גביר המשלם כספים לנושא משרה ציבורית, יש להימנע ממנו הן מהותית והן בשל מראית העין, וזו בחינת פשיטא. כשלעצמי, באשר למר ויצמן ספציפית, כבר אמרתי כי נראה שביסודו של דבר המרכיב הדומיננטי ביחסים שבין מר ויצמן למר סרוסי ומר אונגר, היה הידידות הקרובה. אכן, מרבית הבריות אינן רואות בעיניהן מעולם סכומי כסף כאלה כמתנות (אם בכלל), לא כל שכן כשאינן מבני משפחה. ואולם, אין להוציא מכלל אפשרות קיומן של חיבה והערצה המתורגמות למתנה אמיתית על ידי בעל יכולת. אך האידך גיסא לכך הוא השקיפות כלפי הציבור כשהמדובר בנבחר ציבור, וזו לא קוימה כל עיקר. התהיות שהועלו על ידינו יצרו איפוא תמונה בעייתית קשה, שבה נבחר ציבור "נסמך על שולחנם" של שועים, בניגוד לכללים. דומה כי אף מר ויצמן, כעולה מחקירתו, חש - למצער - כי יש טעם לפגם בסיטואציה אליה קלע את עצמו. ואולם, קשה להוכיח במקרה דנן שהדברים נעשו בזיקה לתפקיד, וגם את היסוד הנפשי של המודעות, זאת נוכח אופיים של יחסי הידידות כפי שנרקמו לאורך השנים עם נותני הכספים. ז) משאמרנו כי אין די ראיות להוכחתה של עבירת הפרת האמונים בקשר לעצם קבלתם של סכומי הכסף הגדולים, נשאלת השאלה האם יש בקבלתם של הסכומים הגדולים על-ידי שר, אף אם כמתנה וכנטען ללא זיקה לתפקידו, תוך הפרה לכאורה של האיסור שבסעיף 6(3)(א) לכללי ועדת אשר בדבר איסור קבלת "שכר או טובת הנאה, זולת שכרו המשתלם מאת המדינה...", וכן של החובה שבכללים (וכן בכללי האתיקה לחברי הכנסת) לדווח על כל הכנסה, משום עבירה של הפרת אמונים. עד כה לא עמדו למבחן שיפוטי תוצאות הפרתם של כללי ועדת אשר, והאם נופלת היא בגדרה של עבירת הפרת האמונים. ח) כבר כתב בית המשפט העליון, כי הוא מהלך בכגון דא "על חבל דק המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית. גם אם זו האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אחרת" (ע"פ 884/86 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו (1) 405, 417). ט) כללי ועדת אשר, שנתקבלו על ידי הממשלה לפי המלצתה של ועדת השופט אשר, אוסרים בצורה מפורשת על שרים קבלת "כל שכר או טובת הנאה", ובכלל זה כספים כבמקרה דנן (החריגים הם רכוש, השקעות, פנסיות וכדומה, ואינם מתקיימים כאן). ישנה גם ועדה להיתרים במקרים מסויימים. י) הכללים קבעו איפוא נורמה גבוהה יותר לשרים, הרחיבו לגביהם את האיסור הנורמטיבי, ואסרו על קבלת כספים, בלא זיקה לשאלה אם נתקבלו בקשר לתפקיד. יא) ההנחה שביסודם היתה, ככל הנראה, כי היתר לקבלת כספים ואי דיווח עליהם, עלולים לפתוח לעיתים פתח, למי שכוונתם אינה טהורה, להסוות כספים, ליצור מחויבויות וכדומה. יב) באשר להפרת חובת הדיווח, מטרת הטלתה של החובה (ובפרט כלל 9 העוסק בהצהרה השנתית) היתה שקיפות וביקורת על השרים. אין מקום לענין זה להפרדה בין היותו של הנבחר איש פרטי לבין היותו שר, שכן ככזה מעמדו הוא דו-מהותי, ויושב הוא כבתוך אקווריום שקוף. האיסור לקבל הכנסות מחוץ לממשל וחובת הדיווח הן חגורות הביטחון שנקבעו לשמירת טוהר המידות, למניעת הזיווג שבין ההון הפרטי לשררה הציבורית. עירוב היוצרות הפוטנציאלי הוא המדאיג. באי הדיווח נפגעת השקיפות ונמנעת יכולת הביקורת. השקיפות דנן היא כלפי מבקר המדינה, המשמש שליח הציבור (ובשינוי המחויב בכנסת). יג) עתה יש לבחון את השאלה, האם הפרת כללי ועדת אשר יכולה להוות גם עבירה פלילית. יד) אכן, המעבר בין התחום האסתטי לתחום האתי ומן האתי לתחום הפלילי אינו פשוט (ראה סקירת הפסיקה לענין זה ז' סגל, "צללים מרחפים על שלטון החוק - עם פרשת בר-און ובעקבותיה", משפט וממשל ד' (2) 619-614), ודאי אין ידה של מערכת האכיפה צריכה להיות קלה על ההדק הפלילי. ואולם, יש צורך בקביעה נורמטיבית, המאותתת לאנשי הציבור כי כגון דא, אם יישנה, עלול להביא את הדברים לכלל העבירה של מרמה והפרת אמונים. הדאגה נובעת מן החשש למדרון החלקלק, קרי ליצירת מצב של קלקול גובר, שאינו ראוי למדינה החפצה להיות במתוקנות שבמדינות. הביטוי "המדרון החלקלק" משמעו הידרדרות אפשרית ממצב התחלתי של פירצה הקוראת לעבור בה, לכיוון שלילי, ואל שפלותה של מציאות גרועה מכל גרוע. האחד נוטל לעצמו היתר מועט, השני מגדיל לעשות, והשלישי כופל ומשלש את מעשי קודמיו (ראו בענין זה: מנחם אלון, "הערות והארות בענין ,,אושיות המרקם התרבותי והרוחני של חברתנו", שערי משפט ב(2) תש"ס, 121, 130, והמקורות המצוטטים שם), וכדברי חכמינו (משנה שביעית ב', א') "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", קרי, איש הישר בעיניו יעשה. טו) בהמשך נידרש לחוק שירות הציבור (מתנות), אך נזכיר כבר כאן, בהקשר דידן, את דברי השופט זמיר בדנ"מ 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, תקדין עליון 98(2) 1375: "לעתים כללים אתיים הופכים אפילו לאיסורים פליליים. הנה, לדוגמה, ענין המתנות לעובדי ציבור. בשעתו נתברר כי יש עובדים שאינם עומדים בפני הפיתוי של קבלת מתנות של ממש... מאזרחים הנזקקים לשירותיהם. האתיקה לא הספיקה כדי למנוע את התופעה. היה צורך במשפט. או אז נחלץ המחוקק להטיל איסור על עובדי ציבור לקבל מתנות כאלה: חוק שירות הציבור (מתנות), התש"מ-1980". וראה גם דברי הנשיא שמגר בבג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז (5) 404, 422, שמצטט השופט זמיר, כי בית המשפט "יצר כלל משפטי מקום שקודם לכן חלה רק האתיקה הציבורית, חלה ולא הספיקה". ראו גם י' זמיר, "אתיקה בפוליטיקה", משפטים ב' תשמ"ח 253, 254, וכן ראו דברי השופט ח' כהן בבג"צ 142/70 שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד ירושלים, פ"ד כה (1) 325, 331 "לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידה כנאמן...". טז) (1) הואיל ואין מקום, על פי חוות דעת פרקליטת המדינה ודעתי, להתחיל במקרה נשוא ענייננו את האכיפה הפלילית בהקשר כללי ועדת אשר, ייאמרו הדברים דלהלן במבט צופה פני עתיד, כלפי עובדי ציבור בכלל, ומתוך חובתנו כנאמני הציבור. (2) נראה לי, במבט לעתיד, כי ייתכנו מקרים שבהם הפרת הכללים הללו, שתכלול קבלת כספים ואי דיווח, יהא מקום לראותה - ככל שתוכח ובנסיבות כל מקרה לגופו - כנכללת בעבירת הפרת האמונים על מרכיביה ועל פי פשוטה. וכבר כתב השופט (בדימוס) ח' כהן "הכל לפי גודלו, ככל שעובד הציבור גדול יותר בדרגה ובמעמד, וככל שכוחו וסמכויותיו על הבריות גדולים יותר, חילול השם שבמעשיו חמור יותר" ("הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב' תשנ"ה, 403, 442). אשוב ואטעים: קבלת כספים ואי דיווח בניגוד לכללים עלולים להיות, במקרים מסוימים, הפרת אמונים, שכן מטבעם לפגוע באמון הציבור ועלולים להתקיים בהם שאר מרכיבי העבירה. (3) תיתכן, אמנם, טענה מנגד, כי הפרת כללי ועדת אשר הבאים מכוח החלטת ממשלה אינה יכולה כשלעצמה להיות בסיס לאישום פלילי, נוכח עקרון החוקיות ("אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין)), ולפיכך המצב החוקי הקיים מחייב להסתפק בסנקציות שישנן בהם, כקבוע בכלל 10. קרי, המבקר רשאי בנסיבות מסוימות לדווח על הפרות לראש הממשלה וכן לועדת המשנה של הועדה לביקורת המדינה של הכנסת, ובמקרה של חשש לפלילים - להעביר לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. התשובה לטענה זו היא כי התקיימותה של עבירת הפרת האמונים, במיוחד, על פי אופיה וטבעה, מוכרזת למעשה במעין דיעבד, בכל מקרה קונקרטי, כלומר, התביעה טוענת ובית המשפט - אם קיבל דעתה - מכריז על מערכת העובדות שהוכחה בפניו כנגועה בעבירה. וכך, יסודות העבירה יכולים להתמלא, במקרים מסוימים, גם באי מילוי של כללי ועדת אשר. יודגש, למען הסר ספק, כי הבעייתיות המוצגת לעיל מתעוררת רק מקום שהכספים לא נתקבלו במילוי התפקיד או בעד פעולה הקשורה בתפקיד, שהרי אם לא כן, הנסיבות עשויות להקים עבירת שוחד או הפרת אמונים, כאמור בראשית דברינו אלה. מקום שמתקיימים יתר יסודות העבירה, הלכה היא שגם הפרת הוראות מינהליות - וכללי ועדת אשר בכלל זה - יכולה לבוא בגדר מעשה מרמה או הפרת אמונים (ראה ד"נ 3/82 גרוסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 771). יז) בכך איפוא מוצב הרף שראוי לדעתי להציבו, בחינת "ראו הוזהרתם", לבל נהפוך לחברה ביזנטינית, כאילו לית דין, וכדי שבשירות הציבור יופרד בין ממון לידידות. רף זה נועד לומר, כי אכן לא כל הפרה אתית תהיה עבירה פלילית. אבל נסיבות שבהן ניתן להוכיח בראיות קבלת כספים, בפוטנציאל כזה או אחר של עירוב תחומים או אי דיווח עליהם, בשעה שהמקבל היה אסור בקבלת הכספים, חב בדיווח וחב נאמנות לציבור - מעבירות אליו את הנטל להסביר מדוע עשה כן וכי אין בדברים יסוד של שחיתות. יח) על דברי הפסוק "...ולפני עיור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ד) אומר רש"י, "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להישמט ולומר, לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך, וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך". ואכן חכמינו עשו לגדור את האדם מחשש עבירה גם בסייגים שעיקרם מסור ללב. למשל, אסרו על דיינים לקבל "שוחד דברים", קרי, דיבור או מעשה, גם שאינו ממוני, העלול להטות ליבו של הדיין (ראה בבלי, כתובות ק"ה ע"ב). הרמב"ם (ספר שופטים, הלכות סנהדרין פכ"ג ה"ג) האומר "ולא (נאסר-א"ר) שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין..." (וראה טור חושן משפט הלכות דיינים ט' ושולחן ערוך חושן משפט ט'). מה שעשוי להיראות בעיני האחד אקט תמים של מתת ידידות, עלול להראות אחרת בתודעתו של האחר . לכן נאמרים הדברים, ולא בקלות; היד אינה קלה על ההדק. אך יועץ משפטי לממשלה שלא יעשה כמיטב יכולתו להתריע, להרתיע ולשרש תופעות של מתת לאיש ציבור העלולה לגבול בפלילים - יעשה מלאכתו, הוא וחבריו, פלסתר. יט) אין באמור כדי למנוע מן המחוקק לחדד את הדברים, אם ימצא לנכון לעשות כן, או מן הממשלה, להעביר את הדיווח לדרגת תצהיר, כך שכזב בו יגבש עבירה של מסירת תצהיר כוזב (ס' 239 לחוק העונשין), ויתכן כי מבקר המדינה עשוי לשקול כי ההצהרה לפי סעיפים 9 ו-16 לכללים תיעשה על-ידי תצהיר כמשמעו בפקודת הראיות, כפי שכבר נעשה בהקשרים אחרים על ידינו. אך הדברים דעיל מדברים בעדם.

א) קבלת הכספים ממר אדוארד סרוסי:

(1) לעניין הכספים שנתקבלו ממר סרוסי נאמר בחוות דעת פרקליטת המדינה, כי "מערכת היחסים וההתנהגויות ששררו בין מר סרוסי למר ויצמן, על בסיס הראיות שהובאו בפנינו, אינה נתפסת בגדרי עבירת השוחד", חרף תמיהות שעלו. עיקר התמיהות בהן מדובר, הנזכרות על-ידי הפרקליטות, ועליהן עמדה המשטרה, הן בראש ובראשונה עצם המתת - הזרמת כספים, בסכומים קבועים, כמעט מדי חודש בחודשו, במהלך תקופה ארוכה; גודל המתת, הרחוק משיגרת ידידות מקובלת; הימנעות מדיווח על חשבון הנאמנות ושגם לא נתחוור - נוכח ריבוי הגרסאות - מי יוזמו ועל שום מה; והפסקה בהעברת הכספים עם מינויו של מר ויצמן לנשיא המדינה, שאם כנטען היה הכל כהלכתו, על שום מה ההפסקה. גם מר ויצמן עצמו, אם כן, ראה בעייתיות בדברים; הדעת נותנת שאילולא כן היה מדווח, ולא מפסיק את העברת הכספים אחר היבחרו לנשיא. יצויין כאן, כי מר ויצמן עצמו אינו נותן הסבר המניח את הדעת בענין ההימנעות מדיווח על כספי הנאמנות, והפסקת קבלת הכספים עם מינויו לנשיא. כך למשל הוא מציין מפורשות כי מעורבותו בתהליך הדיווח היתה "כמעט אפס" (בחקירתו מיום 13.2.2000, קלטת 705/00 קלטת 4 עמ' 33) ולהלן הוסיף, כי הוא מסכים שהאחריות לדיווחים הללו היא שלו (שם, עמ' 38); ובחקירתו מיום 10.2.2000 (קלטת 703/00 קלטת 3) ציין, באשר להפסקת ההעברות עם היבחרו לנשיא: "אולי חשבתי שאולי אם אני הולך להיות נשיא זה יותר פסול".

(2) מכל מקום, לדעתי, אכן על פני הדברים, וככל שיכולנו לרדת לחקרם, התפתחה בין מר ויצמן למר סרוסי, חברות הנראית כאמיתית, ומר סרוסי היה למעריץ מושבע של מר ויצמן, וראהו כאישיות בעלת זכויות עבר ופוטנציאל עתיד בישראל, שיש - לשיטתו - מקום לשחררה מדאגות חומריות כלשהן; גם אם ראשית הקשרים היתה בתחום העסקי, והיתה נגיעה מסוימת לתחום זה בהמשך, ההיבט הדומיננטי ככל הנראה, היה פן החברות והידידות האישית. מכל מקום, במצב דברים זה אין ראיה מספקת לכך שקבלת הכספים קשורה לאיזה מתפקידיו הציבוריים של מר ויצמן או למודעותו לאפשרות כזו. לפיכך מצטרף אני, אמנם בידיעת התמיהות האמורות, למסקנה שאין די ראיות להוכחתה של עבירת השוחד. להלן נידרש לשאלות אחרות, הקשורות בבדיקת העבירה של מרמה והפרת אמונים.

ב) קבלת הכספים ממר רמי אונגר:

השאלה שהטרידה אותנו באשר למר אונגר, כאמור איש עסקים פעיל בישראל וידיד קרוב של מר ויצמן לאורך עשרות שנים, היתה התשלומים שהעביר בשנים 1987-1985 למר ויצמן, שעה שמר ויצמן כיהן כשר, שחרגו מן ההפרדה שנהגה על ידיהם בתקופות אחרות, בהן העסיק מר אונגר את מר ויצמן רק בשעה שלא כיהן בתפקיד ציבורי; בשנים אלה, נתקבלו סכומים של 27,000 דולר, בתשלום חודשי קבוע של 1,000 דולר לחודש. ניטשטש הגבול, ולכאורה קמה חזקת חשד של "שלח לחמך" (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, תקדין עליון 99 (3) 901), ולא ניתן על-ידי מי מן השניים הסבר משכנע באשר לכך. לכן סברה פרקליטת המדינה כי בנסיבות אלה תשלום זה "יכול לעורר חשד לגבי מטרת נתינת הכספים, גם כאשר מדובר בחברות אמיצה בין השניים. מכל מקום, בהתחשב בכך שעבירת השוחד הינה עבירה מסוג פשע, שתקופת ההתיישנות בגינה הינה בת עשר שנים, אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה, שהרי ממילא לא ניתן כיום להעמיד לדין בגין עבירה זו". הדברים הללו מדברים בעדם. ובסופו של יום, עם כל הבעייתיות, ונוכח מצב הדברים הראייתי, קרי, כי ספק אם ניתן היה להוכיח את כל רכיבי העבירה, כנדרש בחוק, אין מנוס גם כאן מסגירת התיק דנן (ומעבר לכך, כאמור התיישנו הדברים מכל מקום).

א) תיק זה לא כלל מחלוקות עובדתיות של ממש. ב) כעולה מחקירת המשטרה ומחוות דעת הפרקליטות, קיבלו מר ויצמן ומשפחתו סכומי כסף גדולים לאורך שנים ממר אדוארד סרוסי, מה שהחל כקשר בעל אופי עסקי עמו, נתפתח לידידות אישית קרובה. בחלק מן התקופה הוגדרו התשלומים כדמי ייעוץ (לפי דברי הנשיא ויצמן לא היה המדובר בעבודה אינטנסיבית), ובתקופות אחרות הוגדרו כמתנות: 1984-1980 - ייעוץ לחברות סריסטקס וסדיטקס, 1985-1984 - מתנה לבתו של מר ויצמן, 1993-1987 - העברת הכספים באמצעות חשבון נאמנות. כמו כן קיבל מר ויצמן ממר רמי אונגר, איש עסקים ישראלי וידיד קרוב שעמו היה תקופות ארוכות בקשרי עסקים, גם סכומי כסף משמעותיים (אמנם קטנים מאלה שנתקבלו ממר סרוסי) בין 1985 ל-1987, וזאת כשכיהן כשר. אנו נתמקד בכספים שקיבל מר ויצמן שעה שכיהן כשר וכחבר כנסת, בהיותו עובד ציבור. ג) בקבלת הכספים ממר סרוסי וממר אונגר בעת כהונתו כשר היתה לכאורה הפרה של הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים ("כללי ועדת אשר"), י"פ תש"מ 2120. נזכיר כי כללים אלה הותקנו לראשונה בתשל"ח על פי המלצות ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שלמה אשר, לשם שמירה על טוהר המידות של שרים וסגניהם, ואסרו כליל על קבלת כספים כאלה. אמרנו ,,לכאורה" מתוך זהירות מקצועית, אך ספק אם יש חולק על כך שהכללים הופרו בעצם קבלת הכספים. ד) הם הופרו לכאורה בפן נוסף: מר ויצמן לא דיווח על הכספים שקיבל למבקר המדינה, כנדרש בכללי ועדת אשר ובכללי האתיקה לחברי הכנסת (י"פ תשמ"ד 842 כפי שתוקן) (למשל כלל 9(2) מחייב הצהרה שנתית על "מקורות הכנסה של השר ובני משפחתו באותה שנה או באותה תקופה וסכומי ההכנסה מכל מקור"). אין חולק גם על כך. הכספים גם לא דווחו לפי חוק שירות הציבור (מתנות) (ראה להלן). ועוד, אין גם חולק כי סכומים שהוגדרו כמתנות לא דווחו לשלטונות המס, מה שאין כן לגבי סכומים שהוגדרו כשכר ייעוץ. ה) השאלות שעלו במישור הפלילי היו האם בקבלת הכספים נעברו עבירות על חוק העונשין - שוחד (סעיפים 290 ו-293 - לחוק העונשין), מרמה והפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין); וזאת בנוסף לשאלות של עבירות על חוק שירות הציבור (מתנות) וחוקי המס; וכן נשאלה השאלה מה משמעותם, במישור הפלילי, של קבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ואי הדיווח. ו) הקושי שבקבלת החלטות על-ידינו בתיק כזה טמון בעובדה, שמחד גיסא, אין ספק שבין מר ויצמן לבין שני מעניקי הכספים היו בשלבים שונים קשרים עסקיים, במידה משמעותית בהרבה עם מר אונגר אך גם עם מר סרוסי; אולם גם ברור שעם שניהם נוצרו לאורך השנים יחסי ידידות קרובים. השאלה המרכזית היא האם איפוא היו הכספים הרבים שנתקבלו מתנות בין ידידים או שדבק בהם פגם, ואם כן, האם פגם זה גולש לתחום הפלילי. אכן, בכל מקרה היתה אי תקינות ברורה בקבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ובאי הדיווח לפיהם; כללים אלה, אין להקל בהם ראש, שהרי קביעתם באה - כאמור - למנוע חשש לאי טוהר מידות בקרב שרים וסגני שרים שהכללים חלים עליהם. הוא הדין לכללי האתיקה של חברי הכנסת, הקובעים חובת דיווח על הכנסות (כלל 15 לכללים האמורים).

א) בהחלטה זו ובחוות דעת הפרקליטות, נדרשנו לא אחת למונח "התיישנות". יש לבאר את הדברים בהקשר החלטה זו. ב) חוק סדר הדין הפלילי קובע בסעיף 9, כי אין להעמיד לדין אדם בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה התקופות כפי שצוינו בחוק, לפי סוג העבירה, ומנין התקופות מתחיל מן המועד האחרון שבחקירה. לענייננו לא היתה כל חקירה במהלך התקופות הקבועות בחוק, ולכן מועד ההתיישנות, באותם מקרים שבהם יוחסה התיישנות, נמנה ממועד ביצוע העבירות. ג) כפי שצוין במסמך הפרקליטות, היתה לנגד עינינו גם הוראת סעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה, המקנה לנשיא חסינות בפני דיון פלילי. זה לשון הסעיף: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי; התקופה שבה נמנעת, מכוח סעיף זה, הבאתו של נשיא המדינה לדין בשל עבירה, לא תובא במנין תקופת ההתיישנות של אותה עבירה". אין, על פי הסעיף, אפשרות להסרת חסינותו של הנשיא, בשונה מחברי כנסת שניתן ליטול את חסינותם (השווה סעיף 4 וסעיף 13 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א - 1951). לנשיא מוענקת חסינות דיונית למשך תקופת הכהונה, כך שלאחריה ניתן להעמידו לדין על עבירות שלפי כתב האישום עבר לכאורה בזמן כהונתו או לפני כן (לנדוי, חוק יסוד: נשיא המדינה, ע' 55). לענין זה מוארכת תקופת ההתיישנות בשיעור הזמן שבו נמנעה העמדתו לדין בשל היותו חסין בפני אישום בתקופת כהונתו, קרי, לענין ההתיישנות זו היא, כדברי הנשיא לנדוי, חסינות "מעכבת" בלבד. למען הסר ספק, נאמר כי אין זו ההתיישנות שאליה אנו נדרשים בהחלטתנו, שהגיעה שעתה בלא קשר לכהונתו של הנשיא; אין איפוא זיקה בין החסינות הנשיאותית והארכת זמן ההתיישנות לבין המקרה דנן, ולפיכך בסופו של דבר, לא נזקקנו לסעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה. ד) כאמור, נוכח האמור בסעיף 14, גם אילו כללה ההחלטה העמדה לדין, היא לא היתה אפשרית בשעה שהנשיא בכהונתו, אך השאלות הכרוכות בכך אינן מעוררות בעיה בהחלטת סגירה. ה) נוסיף, כי במקורות המשפט העברי ניתן התואר נשיא גם למלך וגם לנשיאי הסנהדרין ועוד. המשנה (סנהדרין פ"ב מ"ב) אומרת "המלך לא דן ולא דנין אותו". בתלמוד הבבלי (סנהדרין י"ט ע"א) נקבע כי הדבר חל על מלכי ישראל ולא על מלכי בית דוד. הטעם הוא, כי מלכי ישראל לא היו מצייתים לדין, ועל ידי כך עלול היה להיווצר מתח שיפגע בכבוד המלכות ובית הדין כאחת. וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות: "במה דברים אמורים, במלכי ישראל בלבד, מפני ששלטונם ברשע, ואינם מחשיבים את שפלות הרוח והענווה, ואינם סובלים את האמת. אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם, לפי שהם מכירים את האמת ולא תקשה עליהם הענווה". ולהלכה נקבע (רמב"ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פ"ב ה"ה) "מלכי בית דוד ... יושבין ודנים הם את העם, ודנים אותם אם יש עליהם דין. אבל מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם" (ראה גם הלכות מלכים פ"ג ה"ז). שונה הדבר בתלמוד הירושלמי, שם אין ההבחנה בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, וכולם אין דנין ואין דנין אותם. נדרש לכך הרב מרדכי פוגלמן במאמרו "הנשיא לא דן ולא דנים אותו", בצומת התורה והמדינה א', 106, ומציין כי אף שבדרך כלל במקום שיש סתירה בין התלמוד הבבלי לירושלמי פוסקים כבבלי, ההבחנה כאן בין מלכי בית דוד למלכי ישראל דחוקה, ולשון המשנה מדברת בעדה; ואולי, לשיטתו, בענין התלוי רק בארץ ישראל "הלכה כתלמודה של ארץ ישראל (הירושלמי -א"ר), אף על פי שבבבלי יש דעה אחרת. ובכן: נשיא מדינת ישראל לא דן ולא דנין אותו" (שם, 110). גישת מאמר זה - באנלוגיה לנשיא המדינה מדיני המלך - היא, אם נרצה, הרציונל של הוראת סעיף 14 הנזכר.

א) הנסיבות מחייבות מלות פתיחה: יועץ משפטי לממשלה אינו מורגל, גם במציאות הישראלית הסוערת, בחקירות במישור דיני העונשין ותחומי דין אחרים שעניינן מי שמכהן כנשיא מדינת ישראל והעומד בראש המדינה (סעיף 1 לחוק יסוד: נשיא המדינה). אכן, השויון לפני החוק חייב חקירה זו, כפי שיפורט להלן. אין בכך כדי להמעיט מן הכבוד שיש לרחוש למוסד הנשיאות ולעומד בראשו בכל עת, ומטבע הדברים מי שזכה להיבחר לכהונת נשיא מדינת ישראל הוא אדם רב זכויות. כזה הוא גם הנשיא עזר ויצמן, בן 76, עד מאה ועשרים שנה, טייס במלחמת העולם השניה ובמלחמת הקוממיות, מפקד חיל האויר וראש אג"מ בצה"ל, חבר הכנסת, שר הביטחון ושר בתפקידים אחרים בממשלות ישראל, מעושי השלום עם מצרים, ונשיא המדינה. במלה אישית - הכרתי את מר ויצמן בשירות המדינה לפני 23 שנים; בהיותו שר הביטחון בועידת קמפ-דיויד, הייתי חבר המשלחת הישראלית שם; ושירתי כמזכיר הממשלה בממשלות בהן כיהן כשר ובעת כהונתו כנשיא. את זכויותיו אני מכבד. דברים שייכתבו להלן אינם באים לגרוע מהן. אנו ממלאים את חובתנו, אף אם זו חובה שיש עמה צער. יתר על כן, כפי שיתואר להלן, המדובר בסיטואציה בלתי שיגרתית, ופילסנו דרכנו בזהירות וברגישות ככל שיכולנו. בטרם נפרט נאמר, כי בסופו של יום החלטתנו היא שאין מקום להגשת כתב אישום נגד מר ויצמן, מטעמים שבחוות הדעת של פרקליטת המדינה, המצורפת לכאן, שאימצתיה על התיאור העובדתי והניתוח המשפטי, ובהתאם למפורט להלן. כלולה בדברים גם הפניית תשומת ליבם של נבחרי הציבור ואנשי השירות הציבורי להוראות המחייבות, אף היא במבט צופה פני עתיד. ב) ראשיתה של חקירה זו בפרסום עיתונאי מאת העיתונאי יואב יצחק, ובו תחקיר בדבר כספים שקיבל מר ויצמן בזמנו לאורך שנים שבהן כיהן כשר וכח"כ ממר אדוארד סרוסי. דבר זה הצדיק על פניו פניה אל בית הנשיא לבקש התייחסות, וכן עשה עוזרי, עו"ד יורם בונן, ביום כ"ד בטבת תש"ס (2.1.00). קיווינו, פרקליטת המדינה ואנכי, בשל כבודו של מוסד הנשיאות וממלא התפקיד, כי יינתנו הסברים שיניחו את הדעת. משניתנו הסברים, כעבור כ-10 ימים, ולפיהם המדובר במתנות ידידות, שקדנו - יחד עם עוזרינו - על בדיקתם באינטנסיביות, לרבות שיחה עם עו"ד חנינא ברנדס (בהשתתפות ראש אח"ק) ובדיקות במשרד מבקר המדינה, בכנסת ובמס הכנסה; אך כתום יומיים עמוסים, הוברר לנו כי בדיקת חלק מהנדרש אינה מצויה בתחומנו, והחלטנו על בדיקה משטרתית. הצבענו על כך שלפי שעה אין נבחן חשד ספציפי, וכן על האפשרות כי הדברים יובהרו בהקדם בכלים העומדים לרשות המשטרה, בלא צורך בחקירה משטרתית במלוא היקפה. ואולם, כתום ימים אחדים לפעולת צוות הבדיקה, בראשות נצ"מ יוחנן דנינו, הודיעונו מפכ"ל המשטרה וראש אח"ק, כי נתגלה מסמך שעניינו הסכם המצביע על קשר עסקי בין מר ויצמן למר סרוסי מ-1983, שלא גולה עד לאותה עת, ולא ראינו מנוס מפתיחת חקירה. ג) החקירה נערכה על-ידי המשטרה - היחידה לחקירות הונאה בראשות תנ"צ מירי גולן וצוות מתוכה בראשות נצ"מ יוסי פורטוגל - במאמץ ראוי להערכה, ונסתיימה בתום חודשיים ומחצה. סייעו לה אנשי מס הכנסה, בהנחיית הנציב מר קפלן, והיא לוותה על-ידי גב' אביה אלף, נציגת פרקליטות המדינה. ביום א' בניסן תש"ס (6.4.00) הגישה המשטרה את הדו"ח המסכם. ד) פרקליטת המדינה, לאחר בחינת הנושא בצוות בפרקליטות, בהשתתפות הח"מ לפי הצורך, הגישה את חוות דעתה הלוטה, שכאמור אומצה על ידי. עלי להודות לה ולכל העושים במלאכה בפרקליטות על המאמץ. נוכח האמור, אינני שב בהחלטתי שלי בפירוט לכל התיאור העובדתי ולניתוח המשפטי, אך עלי להוסיף ולהידרש לדברים גם מתוך מבט נורמטיבי צופה פני עתיד. להלן איפוא היבטים והדגשים אחדים. ה) אכן, העיסוק בנושא הכביד עלינו אנושית וציבורית. שיווינו לנגד עינינו את מעמדו של הנשיא, את גילו, את זכויותיו ותרומתו למדינה לאורך שנים רבות, ואת כוס היסורים שעברה עליו ועל משפחתו בקשר לפציעת בנו ע"ה בצה"ל, סבלו ואחר כך מותו ללא עת. אך השוויון לפני החוק, כמו גם הענין הציבורי הברור, חייבו חקירה. כפי שנאמר בבג"צ 2534/97 יונה יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא (3) 1, 13: "כל שאמרנו יפה הן לשועי הארץ והן לפשוטי העם. נקודת המוצא היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכל בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (ציטוט מבג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, כג (1) 693)". ו) הנשיא נחקר במשכן הנשיא; סעיף 15 לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע: "נדרש נשיא המדינה למסור עדות, תיגבה העדות במקום ובמועד שייקבעו על דעת נשיא המדינה". נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) משה לנדוי, בחיבורו פירוש לחוקי היסוד - חוק יסוד: נשיא המדינה (תשנ"ד, 56), מציין כי "על פי לשונה, ההוראה שבסעיף זה אינה חלה על קבלת הודעה מאת הנשיא בחקירה משטרתית; אבל יש להניח כי הנימוס מחייב, שגם בנדון זה ייקבעו המקום והמועד על דעת הנשיא". כך נעשה. ז) מערכת החקירה המשטרתית והתביעה הכללית הן גופים חשדניים מטבעם, וכך ראוי להם. ניסיונן בחשיפת מעשים המגיעים לכלל עבירות פליליות הוא כזה, שאינן רשאיות להניח אבן לא הפוכה בבדיקת הדברים, וכך עשו גם במקרה דנן, ככל שיכולתן מגעת. יתר על כן, אין לסיטואציה מיוחדת זו שבה נתקלנו הפעם תקדים, אח ורע בפסיקה, ונאלצנו לחרוש תלמים חדשים. כאלה מצדיקים, כאמור, זהירות רבה. ח) תודה לעוזרי, עוה"ד יורם בונן, יעקב שפירא ובמיוחד שירלי גריל, על סיועם. ט) משהוגשו המלצות המשטרה והתיק נבחן כאמור בפרקליטות, הגיעה עת החלטה, ואת שורתה התחתונה כבר אמרנו.

אדם שהוא ממונה על הציבור, על פי מקורות המשפט העברי, חובתו להימנע ממעשים העלולים להביא ללזות שפתיים ושיש בהם משום "מראית העין". מדרש תנחומא (פקודי, ח') מוסר כי משה רבנו נתן דין וחשבון לציבור על מלאכת המשכן: "ולמה עשה חשבון? הרי הקב"ה מאמינו, שנאמר "בכל בית נאמן הוא:"... ומפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, מה היו אומרים? ,,אוכל משלנו, שותה משלנו" וחברו משיבו ,,ריקא, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב...מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר". כששמע כן - אמר ,,חייכם, משנגמור מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון" (מצוטט על ידי נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, ע' 89). ודברים אלה, חובה - על פי המשפט העברי - שייראו לרבים. המשנה במסכת שקלים ג' ב' (וראה גם רקובר שם, 93-91) עוסקת במי שנכנס ללשכת השקלים בבית המקדש כדי להוציא כספים לצרכי המקדש, וזה לשונה: "אין התורם (מוציא הכסף-א"ר) נכנס לא בפרגוד חפות (מלבוש בעל מכפלת-א"ר) ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלין ולא בקמיע (כלומר כל דבר שיש לו בית קיבול-א"ר) שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר; לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר ל"ב כ"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל", ואומר (משלי ג', ד') ,,ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" ". כל המוסיף - גורע.

לקראת ההחלטה נשאלנו חזור והישאל האם רשאים אנו לפרסם בתום חקירה שהתנהלה כנגד איש ציבור, מסמך שמסקנתו היא סגירתו של תיק, אך בכללו מצויות התייחסויות לבעל המשרה המצביעות על בעייתיות נורמטיבית כזו או אחרת. השאלה כפי שהוצגה לעתים היתה, האם יש מקום ל"דו"ח ציבורי", כלום לא מנהג חדש הוא שבא למדינה, והאם מתפקידנו הוא. אינני יודע מנין נשאב המונח "דו"ח ציבורי". חובתנו היא, כעובדי ציבור, לנמק החלטותינו. המדובר איפוא בהחלטה מנומקת. השאלה התעוררה גם ערב פרסום החלטתנו בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה בתשנ"ז (1997), והועברה בכור הביקורת השיפוטית. בפסה"ד בבג"צ 2523/97 בן דרור ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה (לא פורסם), אמר בית המשפט העליון: nbsp&"...טענתו העיקרית של העותר היא, כי פרסום החלטה מנומקת מהוה פעולה בחוסר סמכות מצד היועץ המשפטי לממשלה, שכן סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה, על פי הטענה, היא להגיש כתבי אישום או להחליט על אי הגשתם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה...מידת הפירוט של ההחלטה על נימוקיה תיקבע על-ידי המשיבים בכל מקרה בהתאם לעניין שבפניהם....מתן הסעד המבוקש על ידי העותר ימנע מן המשיבים ליתן טעם להחלטתם באשר לחקירה בעלת ענין ציבורי ממדרגה ראשונה, ויש בכך משום פגיעה ביכולתם של המשיבים לפעול כמבוקש מסמכותם". אכן, יש בעייתיות מובנית ידועה בהחלטה כזאת, המתפרסמת ברבים, שכן דברים שנאמרו על אדם ואשר לא יגיעו למבחן בית המשפט בהליך פלילי, הואיל והתיק נסגר, עלולים לפגוע בו פגיעה מסוימת. משום כך הזהרנו עצמנו לנהוג ברגישות, אולם, בסופו של יום, איננו יכולים שלא למלא את חובתנו. כשם שהחלטנו על פתיחת חקירה והודענו על כך ברבים, ולא יכולנו שלא לעשות כן, כך בבואנו לסיים את עיסוקנו בתיק חובתנו היא לנמק את החלטתנו - ונמלאנה.

לקראת ההחלטה נשאלנו חזור והישאל האם רשאים אנו לפרסם בתום חקירה שהתנהלה כנגד איש ציבור, מסמך שמסקנתו היא סגירתו של תיק, אך בכללו מצויות התייחסויות לבעל המשרה המצביעות על בעייתיות נורמטיבית כזו או אחרת. השאלה כפי שהוצגה לעתים היתה, האם יש מקום ל"דו"ח ציבורי", כלום לא מנהג חדש הוא שבא למדינה, והאם מתפקידנו הוא. אינני יודע מנין נשאב המונח "דו"ח ציבורי". חובתנו היא, כעובדי ציבור, לנמק החלטותינו. המדובר איפוא בהחלטה מנומקת. השאלה התעוררה גם ערב פרסום החלטתנו בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה בתשנ"ז (1997), והועברה בכור הביקורת השיפוטית. בפסה"ד בבג"צ 2523/97 בן דרור ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה (לא פורסם), אמר בית המשפט העליון: "...טענתו העיקרית של העותר היא, כי פרסום החלטה מנומקת מהוה פעולה בחוסר סמכות מצד היועץ המשפטי לממשלה, שכן סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה, על פי הטענה, היא להגיש כתבי אישום או להחליט על אי הגשתם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה...מידת הפירוט של ההחלטה על נימוקיה תיקבע על-ידי המשיבים בכל מקרה בהתאם לעניין שבפניהם....מתן הסעד המבוקש על ידי העותר ימנע מן המשיבים ליתן טעם להחלטתם באשר לחקירה בעלת ענין ציבורי ממדרגה ראשונה, ויש בכך משום פגיעה ביכולתם של המשיבים לפעול כמבוקש מסמכותם". אכן, יש בעייתיות מובנית ידועה בהחלטה כזאת, המתפרסמת ברבים, שכן דברים שנאמרו על אדם ואשר לא יגיעו למבחן בית המשפט בהליך פלילי, הואיל והתיק נסגר, עלולים לפגוע בו פגיעה מסוימת. משום כך הזהרנו עצמנו לנהוג ברגישות, אולם, בסופו של יום, איננו יכולים שלא למלא את חובתנו. כשם שהחלטנו על פתיחת חקירה והודענו על כך ברבים, ולא יכולנו שלא לעשות כן, כך בבואנו לסיים את עיסוקנו בתיק חובתנו היא לנמק את החלטתנו - ונמלאנה.

א) במקרה דנן, וכמפורט בהרחבה לעיל, לגבי חלקם העיקרי של האירועים לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין, ולכן חוות דעת פרקליטת המדינה עניינה בעיקרה סגירה מחוסר ראיות, וכך כמפורט לעיל גם החלטתי אנוכי. ראוי להטעים פירושם של דברים. ב) סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". ראיות מספיקות הן איפוא, כמבואר לעיל, תנאי בל יעבור להעמדה לדין. ג) המחוקק לא ביאר מהן אותן "ראיות מספיקות לאישום". כפי שאמר השופט אליעזר גולדברג בענין יהב בעמ' 10: "הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" - יוגש כתב אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פרש מהי אבן-הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לאמר שהראיות אכן מספיקות לאישום". הדברים מסורים לשיקול דעת התביעה, על פי בחינת חומר הראיות והערכת סיכויי ההרשעה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133, מפי הנשיא ברק). ד) אוסיף, פעמים חשים אנו שהחלטותינו בנושא סגירת תיק מתקבלות באי הבנה מסוימת בציבור, גם אם לא בקרב אנשים מן המקצוע המשפטי. לפיכך אבאר כי סגירה מחוסר ראיות מספיקות עניינה כי ישנם חשדות מסוימים, אך אי אפשר - לדעת התביעה - להוכיחם במידת ההוכחה הנחוצה בפלילים בבית משפט. במקרה דנן חלק ניכר מעילות הסגירה קשורות לחוסר ראיות, שכן ככלל ענין לציבור יש ויש בכגון דא. אירע בעבר כי סגירה מחוסר ראיות הוצגה כחוות דעת משפטית "חיובית", והדבר לא היה מדויק, בלשון המעטה, ועלול היה להביא את הציבור לידי טעות.

אכן, אין הדברים מחוורים עד תום. בבואנו לנמק החלטתנו חובתנו להעלות את הספקות, שעמם היה צורך להתמודד. בפרשת הנגעים בספר ויקרא (ויקרא י"ד, ל"ה) אומר הכהן בודק הנגעים "כנגע נראה לי בבית", ומפרש רש"י "אפילו תלמיד חכם (כהן - א"ר) שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר ,,נגע" נראה לי, אלא כנגע נראה לי" - זו הספקנות. עבודתנו עמוסה בכגון דא והספקנות מחויבת בוודאי, תוך משנה זהירות, במקרה רגיש כזה. לבי לנשיא עזר ויצמן, בגלל זכויותיו במדינת ישראל; מוחי חייבני לכתוב את האמור לעיל. אכן, "אין אנו חיים בעולם אידיאלי, והמשפט אינו צריך לעשות אידיאליזציה של החיים" אומר השופט זמיר בבג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573 (מצוטט אצל חיים כהן, שם, 436). אבל משנקבעו נורמות וכללי אתיקה ברורים ומחייבים, יש לקיימם; ומשלא קוימו כללים אלה, קמה חזקת אי תקינות, ואולם מולה נתקלנו בחוסר ראיות מספיקות ובהתיישנות. אי אפשר - כנאמר בחוות דעת הפרקליטות - לקבל טענת הסתמכות על ייעוץ מקצועי בדברים שהם ברורים כשמש. אך, לשערי המשפט הפלילי לא הגיעו הדברים, כפי שבואר; אין פורום משפטי המוסמך לבררם בנסיבות הקיימות. בחתימת ההחלטה, ייצאו העובדות והניתוח המשפטי וידברו בעדם.

אליקים רובינשטיין,

ירושלים, י"ט אייר, תש"ס

24 מאי, 2000