הקשר בין משפט לשלום-אמת
הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לאש"ף ב-1993 נועדו על-פי לשונם להביא ל"שלום צודק, בר-קיימא וכולל". ואולם, מאז כניסתם לתוקף היינו עדים לא לשלום אלא לאלימות הגרועה ביותר שידענו מאז הקמת מדינת ישראל. מאמר זה מתמקד בתשתית המשפטית, שהיא תנאי הכרחי לשלום-אמת בין צדדים לסכסוך. בהעדרה, יוכלו הצדדים להשיג, במקרה הטוב, שביתת נשק זמנית.
במאמר זה אנתח ראשית את הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת הראות של המשפט הבינלאומי, אשר - כפי שנראה - איננו נותן, ואף איננו מסוגל לתת, פתרון לסכסוך. אין זאת אומרת שלא ייתכן הסדר מדיני אשר ישראלים וערבים יחפצו בו. ואולם השגתו מחייבת רצון מדיני, כמו גם שינוי רציני בתשתית המשפטית, אשר כמה מהיבטיה יידונו להלן.
הסכסוך הישראלי-ערבי בראי המשפט הבינלאומי
בפסגת קמפ-דיוויד הכושלת (שהתקיימה בקיץ 2000), הרחיק ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בהצעותיו יותר מכל מנהיג שקדם לו, מתוך רצון עז להביא את הסכסוך לסיומו. הוא הציע לפלשתינים הקמתה של מדינה ששטחה יכלול כמעט את כל אדמות יהודה, שומרון ורצועת עזה (יש"ע), ובתמורה לכ-5% מהאדמות, שעל-פי ההצעה היו נשארות בידי ישראל, הציע ברק אדמות בתחומי "ישראל הקטנה" (ז"א: ישראל שבתחומי קווי שביתת הנשק מ-1949, המכונים גם "הקו הירוק").
הוא היה מוכן לוותר על בקעת הירדן ויישוביה, ולהתפשר בכך על יכולתה של ישראל להקים חיץ בעת הצורך בין המדינה הפלשתינית למדינת ירדן. בנוסף, היה ברק מוכן לקלוט בתוך תחומי הקו הירוק כ-150,000 ערבים שאבותיהם יצאו מתחומי ישראל ב-1948. ברק היה מוכן גם להתפשר על ריבונותה של ישראל בעיר העתיקה בירושלים, צעד אשר זיכה אותו בגינוי חריף אף מתומכים נחרצים של הליך השלום, כדוגמת לאה רבין, אשר אמרה כי יצחק רבין ז"ל לעולם לא היה מוותר בעניין זה.
הצעות נדיבות אלה נדחו מכל וכל על-ידי יו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת. במקום זאת הוביל ערפאת את אנשיו לעימות קשה וממושך עם ישראל, המכונה אינתיפדת אל-אקצה או מלחמת אוסלו.
מניעיו של ערפאת לדחיית הצעתו של ברק מתבררים כאשר קוראים את הצהרותיהם של שותפיה של ישראל למה שכונה "תהליך השלום": אלה כוללות דרישה כי אדמות יש"ע תועברנה במלואן למדינה ערבית שתקום בהן. אדמות אלה צריכות להפוך "יודנריין" (מגרמנית: נקיות מיהודים), ויש לפרק ולפנות מהן את כל היישובים היהודיים (לרבות ההתיישבות היהודית בחברון).
בנוסף על כך, על ישראל לפתוח את גבולותיה למיליוני ערבים המתייחסים לאנשים שחיו בשטחה של "ישראל הקטנה" לפני 1948. על-פי נתונים של הרשות הפלשתינית, אלה מונים למעלה מ-5 מיליון נפש. קליטתם בישראל משמעותה, שישראל על 6.4 מיליון תושביה (הכוללים מיעוט משמעותי של ערבים ישראלים - כמעט 19% מאזרחי ישראל), תחדל להיות מדינתו של העם היהודי, ובכך יבוא הקץ על המטרה שלשמה הוקמה.
אוכלוסייתה היהודית של ישראל הבינה את המסר: קבלת הדרישות הערביות תביא להקמת שתי מדינות ערביות נוספות בין הים התיכון לירדן. יצוין שהאומה הערבית בכללותה, חולשת על 99.9% מאדמות המזרח התיכון, בעוד ישראל חולשת רק על האלפית הנותרת. מדינת ישראל הוקמה בראש ובראשונה כדי להיות בית לעם היהודי. זכותו של העם היהודי לשוב למולדתו, שממנה גורש בכוח הזרוע לפני למעלה מאלפיים שנה, הוכרה על-ידי הקהיליה הבינלאומית.
ישראל היא נמל מבטחים ליהודים מכל העולם, העולים אליה כדי שיוכלו לחיות חופשיים מהתקפות אנטישמיות, שהן, למרבה הצער, עדיין שכיחות במקומות רבים על פני כדור הארץ, לרבות ארצות המכונות נאורות. בישראל הם יכולים לקיים אורח חיים יהודי כרצונם, בגלוי ובאין מפריע, ולחיות במדינה שבה יום המנוחה חל בשבת, חגי ישראל הם ימי שבתון, ושפתה עברית.
תקפותן של הדרישות הערביות
הטענה כאילו יש לערבים זכות למדינה ערבית עצמאית בכל שטחי יש"ע, והטענה הנוספת, כאילו כל הערבים היכולים לקשור את מוצאם ב"ישראל הקטנה" יש להם "זכות שיבה" אליה - אין להן יסוד במשפט הבינלאומי.
