תפקודו של ראש הממשלה, יחד עם הצהרותיו החוזרות ונשנות על כוונתו להקים מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית ועל נטייתו להזמין קודם כל את מפלגת העבודה להשתתף בממשלתו הבאה, מעוררים תמיהות ותסכול בקרב בוחריו.
סגנון דיבורו ערב, הן לאוזניהם של מצביעי הליכוד שטרם הפנימו ששרון 2003 אינו אותו שרון שבו בחרו ב-2001, והן למצביעים אחרים הכמהים לאחדות כערך עליון. אבל, יותר ויותר נראה ש"הקול קול אריאל והידיים ידי שמעון/יוסי/עמרם" (מחק את המיותר). 9 שנים אחרי אוסלו, נראה שאפילו אריאל שרון הומרץ, והוא מוביל את מצביעיו ואת ישראל באותו מסלול הדוחק את הצאן לדרך שבסופה ממתין השוחט, מסלול שמפניו הוא כה היטיב להזהיר בעבר.
לא פעם נטען כלפיו שאין לו תוכנית ויעד ברורים: משמאל - כי הוא לא הפך מספיק מהר לטעמם ל"דה-גול ישראלי" ולא עשה די לדעתם למתן "אופק מדיני" לערבים; מימין - כי הוא לא היה נחוש מספיק כדי להכריע את הטרור ולא הגשים את ייעודו העיקרי, "אופק מדיני" ליהודים. במהלך כהונתו, פחות ופחות ממצביעיו מאמינים שהוא ימצא את הדרך הנכונה להשתחרר ממלכודת אוסלו, ויותר ויותר ממתנגדיו מאמצים אותו לחיקם, לפחות כרע במיעוטו - מבחינתם - בהשוואה לנתניהו. ההתמרכזות שלו נותנת לו רמה גבוהה של "מקובלות", הרבה מעבר לזו של יריביו משמאל ושל מפלגתו מימין.
בחזית הפנים ובנושאי טוהר המידות וטיב המינויים, ישראל חוזרת כמעט 30 שנים אחורנית, לתקופת כהונתו הראשונה של רבין כראש ממשלה, ואף לימים קשים יותר. אם יתאמתו השמועות והחשדות על המתרחש במפלגות המובילות, ואולי לא רק בהן, ראוי יהיה להיזכר בהשוואה שעשתה גולדה מאיר לפני שנות-דור בין מפא"י, גלגולה הקודם של מפלגת העבודה, לבין טאמאני-הול (Tammany Hall), שם נרדף לשחיתות פוליטית. בחזית "החוץ", אם ניתן לכנות כך את המאבק על לב הארץ, ישראל חוזרת כמעט 10 שנים אחורנית, לתקופת כהונתו השניה של רבין כראש ממשלה, שבה מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי על-סמך מצע ציוני הומרץ לבצע מדיניות פוסט-ציונית ואפילו אנטי-ציונית.
מה אם כן סוד כוחו של האיש שהיה יקיר הימין ואימת השמאל, והוא המועמד המוביל בביטחה, למרות שאיננו מבצע את חזון המחנה הלאומי, ולמרות שהשמאל חושד בו שאיננו מתכוון באמת להוביל למדינה פלשתינית? ככל הנראה גם בישראל 2003, ואחרי לא מעט ממשלות ליכוד, מי שנמצא באמת בשלטון הוא מפא"י, המגולמת בימים אלה על-ידי המפא"יניק האחרון, אריאל שרון.
מפא"י ההיסטורית, זו שהקימה את מדינת ישראל, ככל הנראה ממשיכה להיות נתפשת על-ידי חלקים נרחבים בציבור הישראלי כמפלגת השלטון הלגיטימית היחידה בישראל, גם אם היא ניגשת לבחירות הנוכחיות בשני ראשים שיתאחדו אחרי הבחירות, זה של גלגולה הנוכחי, מפלגת העבודה, וזה של המפא"יניק האחרון, שרון. נראה שיש כאן תופעה של מפא"י מאז ולתמיד, תופעה הממשיכה להתקיים למרות שקם דור חדש אשר לא ידע את מפא"י ההיסטורית ואת קלקוליה הרבים. מצב זה אינו יכול להבהיר את מפת הדרכים הישראלית.
לעומת זאת, אם הליכוד יאבד מנדטים לטובת האיחוד הלאומי, ומרצ ב' תאבד בוחרים לכיוון מרצ א' - יש סיכוי להתבהרות מסוימת של המפה הפוליטית. כאשר הן בליכוד והן בעבודה ניכרים פערים משמעותיים בין הקו של ראשי המפלגות לבין ההעדפה של מרבית מועמדיהן ובוחריהן, הרי שהצבעה עבורן או עבור שינוי שביניהן תהפוך את הערפל הפוליטי בישראל לסמיך עוד יותר. חשיבותן של בחירות 2003, כפי שנראו עד לפני זמן קצר, וכפי שחשוב שתהיינה, היא בהקשר של סילוק הערפל ובחירת קו ישראלי ברור יותר במלחמת אוסלו. ללא התבהרות כזו יש להתחיל להתכונן לבחירות נוספות ב-2004.
ועוד הערה קצרה לסיום:
כאשר ראש הממשלה מכריז כי מי שיימצא נגוע בשחיתות יסולק מן הליכוד, קשה שלא להיזכר בנדר של יפתח הגלעדי: "אם נתון תתן את בני עמון בידי. והיה היוצא אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה', והעליתיהו לעולה. ... ויבוא יפתח המצפה אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו ..." (שופטים, י"א, 30-34).
_________________
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
