ים המלח הינו אוצר טבע ומרפא יחודי בעולם - ובכלכלה הישראלית, חשיבותו התיירותית הינה רבה אפילו יותר מזו של אילת. למעשה, בים המלח נמצאים המחצבים הטבעיים העיקריים של המדינה והמפעלים הקשורים אליו הינם מיוחדים במינם ולפיכך גם ריווחיים.
למרות זאת, אתר זה עובר בשנים האחרונות תהליך של הרס מתמשך, בגלל הקטנה משמעותית בזרימת הנחלים בכלל, והירדן בפרט - בגין הניצול האינטנסיבי של מימי הנחלים למטרות חקלאיות (בזאת לא רק אשמה מדינת ישראל אלא גם מדיניות ניצול המים בירדן וסוריה).
נוסיף לצרה זו את הירידה הקבועה בכמויות המישקעים השנתיות והתחממות כדור הארץ (יחד עם הרחבת שטחי האידוי של מפעלי ים המלח), ואז נבין כיצד מתבצע הרס זה. פני הים יורדים ב-90 ס"מ מידי שנה!
לא צריך להיות איש מדע כדי לראות כיצד התאדות והתיבשות ים-המלח גורמת כיום לנזקים גדולים לנוף ולכל אתרי התיירות. חלק מהמלונות שנבנו ליד החוף, מרוחקים כיום ממנו באופן משמעותי. נוצרה סכנה גדולה בהתהוות חללים תת-קרקעיים (מזרימת מי התהום לים המלח). חללים אלו יוצרים בורות ומפולות ענק ("בולענים") העלולים "לבלוע" מטיילים, מכוניות, אוטובוס על נוסעיו או אפילו בית-מלון על כל שוכניו. סכנה זו הינה מוחשית ומפחידה, עד כדי כך שבעין גדי, למשל, הפסיקו זה מכבר לצאת לעבודה בשדות ובמטעים.
יש להניח שהפאשלה הבאה שהממשלה (הנוכחית או הבאה) תצטרך להתמודד איתה תהיה: הקמת ועדת חקירה לבחון "מדוע קרה האסון הנורא באיזור ים-המלח בו ניספו כל כך הרבה אנשים". ואם נדמיין לרגע בפלצות, כי יפגעו תיירים, הרי שהאיזור יתרוקן מתיירות חוץ ופנים.
מדוע, אם כך, השאננות הזו? האם זאת משום שמצב זה נוח מאד למפעלי ים המלח (היווצרות שטחי אידוי טבעיים, ריכוז מלחים גבוה ואידוי מזורז) כך שאפילו במפעלי ים-המלח לא חושבים כיום על היום שבו תאלץ המדינה לאסור עליהם שאיבה נוספת מהצד הצפוני של הים לבריכות האידוי בדרום.
לממשלה שמודעת לבעיה יש זמן. הוקצבו כספים לחקור את נושא ה"בולענים", גם בירדן מודעים לבעיה, אבל מצפים לנו שנוביל את הפתרון. שתי אופציות עיקריות נבחנו בשעתו ל"תעלות הימים" (זו מאשקלון לים מלח והאחרת מאילת לסדום).
האופציה של אשקלון נבדקה כבר מספר פעמים, ונמצאה בלתי ריאלית לנוכח עלותה הגבוהה ומשך הזמן הארוך לביצועה. כיום שוב נבדקת החלופה הדרומית (אילת-סדום). לא כתעלה, אלא גם כצינור ועם אפשרות למימון הבנק העולמי (כ-800 מיליון דולר$) לפרויקט ישראלי-ירדני משותף. דבר כזה אם אכן יצא לפועל, ימשך זמן רב, כך שכיום אין שום גישה מעשית בידי קובעי ההחלטות בישראל כיצד לתקן את המצב ולנטרל את האסון המתקרב.
מכיוון אחר לחלוטין, נבצר מלהבין מדוע הממשלה מתעלמת מפתרון מהיר וזול לבעיה זו, הנוגעת הן לחיי אדם והן לאובדן כלכלי-תיירותי משמעותי. קיימת תוכנית מגירה, שהוגיה הראשונים היו הפרופ' לאודרמילק (וטיפח אותה יגאל אלון ז"ל ואח"כ עוזרו, המהנדס שלמה גור ז"ל), אשר מטרתה היא להזרים בהקדם מים מים-התיכון דרך עמק יזרעאל ובקעת הירדן לים המלח (כדי להביא להעלאת פני הים ולהחזיר את האיזון הגיאולוגי לאיזור), וזאת תוך שימוש בתוואי פשוטי וזול! ובעדיפות שניה - ניצול הפרשי הגובה להפקת חשמל ולהתפלת מי-ים.
תוכנית זו ניתנת לביצוע תוך זמן קצר יחסית (גורמי חוץ הביעו לא פעם את עניינם במימון וקידום תוכנית כזאת). הכוונה: להחיות בצורה צנועה את האופציה השלישית לתעלת הימים - זו "האופציה הצפונית". לשם כך החליטה הממשלה להכריז על פרויקט הצלת ים המלח זה כ"פרויקט לאומי", למנות מינהלת פרויקט אשר תוציא מכרז בינלאומי לפי המיפרט הכללי הבא:
א. הזרמת מי ים-התיכון תעשה בתחילה בכ-65 ק"מ של צינור בטון בקוטר גדול (3 מטר+) מינהרות ותעלות מדופנות ממפרץ חיפה ומעמק זבולון (עם שימוש בערוץ הקישון), דרך עמק יזרעאל, לאיזור בית-שאן לאורך התוואי הישן של רכבת העמק (מה שימנע הפקעת קרקעות);
ב. מעמק בית-שאן יוזרמו מי-הים (כ-80 ק"מ) בתוואי ערוץ הירדן ישירות לים המלח. כיום זרימת מים מתוקים באיזור זה של ערוץ הירדן מועטה ביותר וניתן לאסוף מים אלו בסכרים קטנים ולשומרם הן לשימוש חקלאי האיזור והן עבור חיות הבר באיזור;
ג. המכרז יתן למבצע את הזכות להקים מחדש את מסילת הברזל חיפה-בית שאן (רכבת העמק) לצורך הבאת הצינורות והפעלת הציוד הכבד לחפירת התעלה להנחת הצינורות. מסילה זו תוכל לשמש יותר מאוחר כנתיב להעברת סחורות מנמל חיפה לממלכת ירדן לאירביד ורבת עמון.
ד. המבצע יבנה תחנת הכח בעמק בית-שאן - תחנה שתנצל מפל מים של 200 מטר לייצור חשמל שיועד בעיקר למפעל התפלה הגדול, שיוכל להיבנות בסמוך לאגם כפר ברוך, ובכך להשתלב מיידית במערכת המוביל הארצי מבלי להזדקק להקמת מאגר מלאכותי, או להפקעת אדמות או להנחת צנרת נוספת.
על-פי תנאי המכרז, היזם יקים את כל המיתקנים (כולל מסילת הברזל חיפה-גשר) על חשבונו, ועל קרקעות מדינה שיוחכרו לו בסכום סימלי. בתמורה, תבטיח המדינה לקנות מהיזם במחירים מוסכמים את כל תפוקת המים המותפלים (וגם את עודפי תפוקת החשמל הנותר לאחר השימוש במתקני ההתפלה). המכרז, לכשעצמו, יהיה מוגבל ל-49 שנה. בתום התקופה יעברו כל המיתקנים לרשות המדינה שתוכל להחכירם להמשך אחזקה ותיפעול לחברה פרטית (המסילה תעבור מיידית לרשות רכבת ישראל אשר תפעל להארכת הקו לחיבורו לרשת הרכבות בירדן, מה שיתן תנופה גדולה לפיתוח נמל חיפה).
מתחת לפני השטח מתארגנת התנגדות לכל תוכנית להעברת מי ים-התיכון לים המלח באיום מפוברק, שכאילו יהיה שינוי כימי בעירוב מימי שני הימים (על מה הם מדברים? על אבקת גבס בשפך הראשי? ולמי זה איכפת חוץ מהמליונרים המרויחים הון תועפות מניצול מרבצי ים המלח?...) השר יצחק מודעי ז"ל הורה על בדיקה כימית מקיפה בנושא עירוב מי ים המלח במי ים התיכון ולא נתגלו כל בעיות של ממש.
ברור שהתנגדות אחרת תקום מצד ה"ירוקים" למיניהם הפועלים בדרך-כלל כנגד כל קידמה בשטח. תשמעו על הפגיעה הנוראה כביכול באיכות הסביבה (שיגרום בוודאי להכחדת זבוב המיאכפתלו..) , יספרו לנו כמה חשוב לשמור על שלמות אפיק הירדן (הכמעט יבש) וכיו"ב. מילת המפתח לניטרולם הינה: פרופורציות!! חשיבות של זה מול זה... חשיבות הצלת איזור ים המלח לעומת "שימור" גאון הירדן... חשיבות הצלת בני-אדם לעומת הצלת מספר חיות, השקעה כספית שלא מאוצר המדינה לשימור נכס אסטרטגי, לעומת רווח מיידי גדול למפעלי ים המלח. המתנגדים יהיו אלו שלא יהיה בידם פתרונות ריאלים למצב (צינור לאורך הירדן יכול גם הוא לפתור לא מעט התנגדויות).
אלו שעודדו אותי להפיץ את הרעיונות המופיעים במאמר זה, ניסו גם לשכנע אותי להתרכז יותר באיסטרטגיה האיזורית של חלוקת המים באזור. אבל מצאתי שניתן לכתוב פה עוד כמה אלפי מילים על הערך האסטרטגי האזורי, בכך שעם השלמת הפרויקט יהיו לנו שפע של מים מותפלים זולים, בעיקר בתקופה שבה אנחנו ושכנינו מתייבשים מידי שנה, וניתן גם לפנטז לא מעט על עתיד של שיתוף פעולה אזורי פורה. אלא שכרגע, המחשבה המובילה בתוכנית המוצעת פה הינה: מניעת אסונות!! מניעת הסכנות הנשקפות לתושבים, לתיירים ולכלכלה, וזאת יחד עם היתרונות שניתן להפיק מהפעילות לניטרול המצב המסוכן.
_____________
הכותב השתלם לתואר שלישי במדעים אסטרטגיים, היה ס' הממונה על המטה לייעול המשק הציבורי וה"רפורמטור" ליישום מסקנות ועדות קוברסקי.
