בשנים 2001-1999 עלה השכר הריאלי בשירות הציבורי בכ-8.3%
לעומת זאת, בשנת 2002 השתנתה התמונה. השכר הריאלי לעובד נשחק וחזר לרמה דומה לזו שהייתה ב-2000, בין היתר, בהשפעת האצה באינפלציה. כך עולה מנתוני מחלקת המחקר של בנק ישראל.
גורמים בבנק ישראל ציינו, כי תנודות גדולות בשכר הריאלי אינן רצויות שכן הן עשויות לעורר אי שקט ביחסי העבודה, לגרום לזחילת שכר עודפת והן מקשות על התכנון האירגוני והאישי.
בתקופה 1999 עד 2001 עלה השכר הנומינלי בשירות הציבורי ב-16.5%, וזאת בהשוואה לעלייה המצטברת במחירים לצרכן אשר בפועל היתה כ-7.5%. זאת ועוד, מספר המועסקים בשירות הציבורי בתקופה זו עלה בכ-10.4%, כך שסך תשלומי השכר הציבורי עלו ריאלית בכ-19.6%, והיתה להם תרומה משמעותית להגדלת ההוצאה הציבורית.
ב-2002 התמונה השתנתה, אין עדיין הסכמי שכר לשנה זו בשירותים הציבוריים, והעליה בשכר הנומינלי נבלמה. העלייה המהירה במחירים, כ-5.6% בממוצע (של 11 חודשים) תרמה לירידת השכר הריאלי. באחד עשר החודשים הראשונים של השנה השכר הממוצע ירד ב-4.2% לעומת התקופה המקבילה ב-2001 - ורמתו הממוצעת ברבעון השלישי של 2002, חזרה לקרבת הרמה הממוצעת של שנת 2000.
לשם הערכת ההתפתחויות אלו, מן הראוי להשוותם לסקטור העסקי. לכאורה, בסקטור זה קל יותר לערוך התאמות שכר שנדרשות בשל ההאטה הכלכלית, האבטלה שגברה וההאטה שהייתה באינפלציה. כפי שנמצא, השכר בסקטור העיסקי עלה ב-1999-2001 בכ-6% יותר מאשר בשרות הציבורי וסביר שגם הוא הושפע לא רק מהצמיחה המהירה של ההיי-טק והתוצר אלא גם מההאטה באינפלציה בשנים אלו.
בתקופה זו, התוצר המקומי הנקי לשעת עבודה במשק לא עלה במצטבר ובסקטור העסקי הוא עלה ב-0.6% בלבד והאבטלה עלתה מ-8.6% ב-1998 ל-9.3% ב-2001 - רמה גבוהה שהיתה אמורה לרסן את עליות השכר. באחד עשר החודשים הראשונים של 2002 ירד השכר הריאלי בסקטור העסקי ב-6% לעומת רמתו בתקופה המקבילה ב-2001.
העלייה בשכר הריאלי בשירות הציבורי מקורה בהסכמי השכר הנומינליים, בעליית שכר המינימום ובזחילת השכר. סביר שלעליית השכר הגבוהה בסקטור העיסקי הייתה גם כן השפעה על השכר בשירות הציבורי דרך השוואות שכר רוחביות. אם הסכמי השכר בשירות הציבורי ב-1999-2001 הניחו אינפלציה צפויה גבוהה יותר מזו שהיתה בפועל אזי ההאטה באינפלציה לא הופנמה דייה ולא בעיתה.
הסכמי שכר מקומיים ומנגנוני הזחילה שנוצרו בזמן האינפלציה המהירה של שנות השבעים והשמונים המשיכו ופעלו להעלאת השכר, אם כי בעוצמה פוחתת, גם בעת בלימת האינפלציה, שכן הם מעוגנים בהסכמים קיבוציים ובנוהגים.
עם זאת, שיעור הקידום בדרגות של הפרטים בשירות הציבורי שעבדו ברציפות בשנים 1999 עד 2001 ירדו לכ-27% לשנה לעומת שיעורים גבוהים בהרבה בעבר.
הסכמי השכר הכלליים בשירות הציבורי נחתמים בדרך כלל בפיגור; כך, רק במאי 1999 נחתם הסכם השכר לרבעון האחרון של 1997 ול-1998, וההסכמים ל-2001-1999 נחתמו רק בפברואר 2001 - ואינם סופיים.
בנוסף היו הסכמים במועדים אחרים עם איגודים שונים כמו איגודי הסגל האקדמי, המורים, הרופאים ועם עובדים במשרדי ממשלה שונים שהשיגו, בדרך כלל באמצעות עיצומים, תוספות שכר מקומיות. נכון להיום עדיין לא נחתמו הסכמים ל-2002. גם שכר המינימום, שעלה בתקופה 1999-2001 ריאלית ב-15.7% כתוצאה משינויים בחוק ב-1997 ומעליית השכר הממוצע במשק, תרם לעליית השכר בשירות הציבורי.
התשלום האחרון של תוספת היוקר היה 0.25% בינואר 1999 ומאז ההסכם לא היה בתוקף. רק ב-7 בנובמבר 2002 נחתם הסכם חדש המפצה החל מדצמבר 2002 באופן חלקי בלבד ובפיגור על ההתייקרות מהעבר.
העדר הסכם תוספת יוקר השאיר את התאמת השכר - לאינפלציה ולעליית הפריון - במלואו להסכמים הקיבוציים ולזחילת השכר. העדר הסכם תוספת יוקר גרם לכך, שהפתעה באינפלציה - השתקפה בתנודות גדולות בשכר הריאלי.
מאידך מוסיפים במחלקת המחקר, אם מדיניות הממשלה היא שמירה על השכר הריאלי, יתכן שחתימה בפיגור על הסכם השכר מאפשרת להעריך נכונה את התפתחות השכר והמחירים בפועל ולקבוע העלאת שכר מתאימה יותר, כפי שעשוי אולי להיות לגבי גמר הסכמי 1999-2001 והסכמי 2002.
ראוי לציין, כי השכר הממוצע שרואה בפניו המעביד מושפע גם מהתרחבות התעסוקה, משיעור התחלופה של עובדים, מהתזוזה בדרגה הממוצעת ובוותק הממוצע של מצבת העובדים, וגם משכר הכניסה שניתן לעובדים החדשים, יחסית לשכר הממוצע של אותו מעסיק.
כפי שעלה ממחקר של דן זכאי ממחלקת המחקר ופרופ' צבי זוסמן, ירד שכר הכניסה היחסי בשירות הציבורי בין השנים 1992-1999 ומיתן את העלייה בשכר הממוצע גם בתקופה הנדונה כאן.
בתקופה הנדונה התרחבות התעסוקה אפשרה קידום אישי לעובדים ותיקים, דבר שמיתן את הלחץ על עליית השכר הממוצע באמצעות הסכמי שכר פורמליים. גורם נוסף לעליית השכר בתקופה שנבחנה הוא גידול יחסי במספר העובדים האקדמאים בשירות הציבורי.
בבנק ישראל ציינו, לבסוף, כי כדי שהממשלה תוכל לנהל את השינויים בשכר בשרות הציבורי בהתאם למדיניותה, עליה לשנות את הגישה למנגנונים ולמרכיבים הקובעים את השנוי בשכר. עניין זה דורש משא-ומתן עם נציגות העובדים.