עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה, שהביא את המפלגה להישג ה"מדהים" של 19 מנדטים, ממשיך לנהוג כטירון פוליטי. הפעם אין מדובר רק בקואליציה עירונית שככל שתהיה עיר ואם גדולה בישראל, עדיין רחוקה היא מקואליציה לאומית שאמורה להנהיג את ישראל בעיתות משבר; הפעם אין מדובר רק במרקם העדין של יחסי ערבים-יהודים, כשהמחלוקות נעות בין רשיונות לפתיחת עסק ברחוב כזה ומתן אישורי בנייה במקום אחר. מדובר בהכרח הדחוף לנהל את המדינה.
מצנע דוחה על הסף פניות של שרון להיכנס לממשלת אחדות לאומית. הקו המנחה אותו, לדבריו, הוא ההבטחה שלו למספר המצומצם של בוחרי מפלגת העבודה, לפיה לא יכנס לממשלה בראשות שרון. מצנע מעוניין לשקם את המפלגה, שבמו ידיו הרס, באופוזיציה - מחשבה נכונה בעיקרה. אולם הניכור שעלה מהשירה בציבור, כשפורסמו תוצאות המדגמים השונים, מחדד את התחושה שמצנע אינו האיש הנכון. די להיזכר בימים בהם מפלגת העבודה נחלה הפסדים צורבים במערכות בחירות סוערות, מול מנהיגים כמו מנחם בגין בשיאו (ראה מערכת הבחירות בשנת 1981), כדי להבין מה גודל הניכור של מצנע מהציבור שלו.
התקווה במפלגת העבודה של לפני הבחירות המקדימות, היתה לאיש שיבוא מבחוץ, ישטוף את המערכת הפוליטית ויביס את הליכוד. די לנו להיזכר בקדנציות השוטפות ו"המזהירות" של אהוד ברק ובנימין נתניהו, כדי להבין מה מידת הניסיון הדרושה מראש ממשלה בישראל. לזכותם של אהוד ברק ובנימין נתניהו ניתן להגיד, כי ברק בכל זאת היה ראש המטה הכללי, ולמרות כל הביקורת עדיין ניהל את המערכת הגדולה בישראל - בעלת תקציב עתק, תוך שהוא מתמרן בין הדרג המדיני, הדרג המבצעי והלחצים הבינלאומיים. נתניהו, לעומתו, מכיר היטב את המערכת המדינית-בינלאומית.
נתניהו גדל על "בירכי התנועה" ולכן ציפו תומכיו לאג'נדה, כזאת או אחרת, שמתאימה לתפיסת עולמם. נתניהו התחכך במשך שנים עם שועי עולם ועם צמרת השלטון הישראלי - מה שבהכרח נותן לו מושג בדבר גודל האחריות המוטלת על ראש ממשלה בישראל.
טוב היה עושה מצנע, אם היה מוותר על התמודדות מול בנימין בן- אליעזר, עוד לפני הבחירות, ומסתפק במקום השלישי או השני (תלוי בשיריון של שמעון פרס). לטובתו ולטובת המפלגה בראשה הוא עומד, שיכנס לממשלת אחדות בראשה שרון, תוך ניסיון למקסם את הרווחים מרצונו המובן של שרון להכניס את מפלגת העבודה לקואליציה. טוב יעשה מצנע אם את החניכות שלו יעביר בצמוד לשמעון פרס - בכל זאת אחרון הדינוזאורים, שיכול ללמד משהו את מנהיג מפלגת העבודה או אחד הבולטים בהנהגת המפלגה.
יפה יעשה מצנע, אם יכנס את הנהגת המפלגה המצומצמת (בעיקר שמעון פרס, בן-אליעזר, אפרים סנה ומתן וילנאי) ושם יחליטו עם אנשי פרסום ומומחי יחסי ציבור: כיצד לצאת מההבטחה הנמהרת והלא שקולה שלא להיכנס לממשלת אחדות. מצנע יוכל לחבור למפלגות החרדיות, ולחזור לעמדה של מפלגת מרכז-שמאל, תוך הדגשת ההבדלים בין מפלגת העבודה, שינוי ומרצ. כיום יש במפלגת העבודה נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה, והוא: שמעון פרס. יש לנצל את ניסיונו הרב של האחרון הן במצבים של הפסד בבחירות והן של שיקום.
החשש התלוי ועומד הוא מפני מצב שבו ימשיך מצנע בגימגום שלו ובמנהיגות האנמית. כי אז נראה בהתממשות ה"חזון" של יוסי ביילין, שקבע שמפלגת העבודה הולכת לקראת פילוג שבסיומו יוקם גוף סוציאל-דמוקרטי עם אורינטציה שמאלית. כמובן, לתת לביילין זכויות יוצרים על 'סוציאל דמוקרטיה' בישראל - היא בעייתית. ח"כ אופיר פינס התבטא (יום ב', 3.2.03) נגד החלטת היו"ר שלא להיכנס לממשלת אחדות וזרע את זרעי הפירוד.
גם אם לא מסכימים עם דרכה של מפלגת העבודה, הרי יש לה חשיבות רבה - ולא רק חשיבות הסטורית. אחרי שמפלגת העבודה פלטה מתוכה את יוסי ביילין, הרי שהחלה מגמה של הינתקות מהקו הקיצוני שהוביל האחרון. יש מקום למפלגת מרכז-שמאל (אם נניח שהליכוד היא מפלגת מרכז-ימין) שעדיין תיבדל ממרצ שיכולה לעכל את יוסי ביילין ואת רעיונותיו. מפלגת העבודה צריכה להיות אלטרנטיבה לשינוי, כמפלגה המחזיקה בדעה שהפתרון המדיני יהיה באמצעות פשרה טריטוריאלית תוך 'חיבוק' של רבדים רחבים בחברה הישראלית.
צריך להימנע ממצב בו יווצרו שני גופים נוסח ארה"ב - כפי שמנבא ביילין: גוף אחד ירכז את מפלגות הימין שיתאחדו לסיעה פוליטית אחת; והשני ירכז את מפלגות השמאל. ריבוי המפלגות בישראל משקף את המורכבות של העם היושב בציון, כשעל שתי המפלגות הגדולות (שפחות או יותר ישמרו על איזון בחלוקת המנדטים בינהן) למצוא דרכים לצרף לקווי יסוד משותפים רבדים באוכלוסיה שקרובים לדעותיהן.
טעות נוספת שמצביעה על חוסר ניסיון: מצנע טעה כשהלך לבחירות על פתרון בעיית הטרור בשיטת ה"זבנג וגמרנו". העם היושב בציון שבע תקוות, שאם רק תוקם גדר מערכת על קו התפר תיפתר בעיית הטרור. הציבור זוכר את ההבטחות שאם ניכנס ללבנון ונכבוש אותה אזי יהיה סוף לטרור; אם רק ניסוג מעזה ויריחו - יבוא שלום על ישראל. אפשר להזכיר גם את ההבטחות שאם ניסוג חד-צדדית מלבנון, אז החיזבאללה יפסיק לירות על ישובי הצפון. הציבור שבע מהבטחות מסוג זה, וגם תומכיו המובהקים של מצנע ותומכיה המובהקים של מפלגת העבודה הבינו שהפתרון לבעיית הטרור ולבעיה הפלשתינית מורכב הרבה יותר מפתרונות בזק כאלה ואחרים.
אם כן, על מצנע לעצור את הסחף, לכנס בדחיפות את הנהגת המפלגה, לקבל החלטות להצטרפות לקואליציה ולהציב את תנאי היסוד לכך, לזמן אנשי תקשורת ומומחי יחסי ציבור ולצאת בהודעה לציבור: למרות ההבטחה 'לא לשבת בממשלת שרון', התנאים מחייבים ממשלת אחדות לאומית.
